במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
שיעור שביעי בכיתה י', בית חינוך בר אילן, ואיזה מפגש זה היה! אחרי שישה שיעורים בזום שנראים כנצח (נצח במובן הרע, כמו אצל דנטה אם אפשר להגזים קצת) – נפגשנו סוף סוף בבית החינוך. מלבד המפגש שהיה מרגש גם בינינו, המורים והמורות, שחלקנו נפגשו פנים אל פנים לראשונה – העיקר היה כמובן המפגש עם 35 התלמידות והתלמידים של כיתה י', שהגיעו ומילאו את הדשא ואת הלב של בית החינוך בשמחתם ובתבונתם.
אחרי דברי פתיחה של ליאור מול כל בית החינוך, התכנסנו לשיעור ספרות ראשון. כמה שעות לפני המפגש החלטתי לשנות את התכנית המקורית (להמשיך עם הסיפור הקצר דרך "אומלאס"), ולערוך את השיעור שאני מרבה לפתוח איתו קבוצות חדשות – סביב "שלוש סיבות" של חזי לסקלי. אני מבקש להוציא מחברת וכלי כתיבה ולכתוב את המילים "אני שונא" (או "אני שונאת") ולהשלים. כדי להימנע מפגעי התקופה ("אני שונא את החמאס ואת כל הטרוריסטים") ביקשתי לפתוח קצת את המחשבה, אולי גם לתחומים יותר יום יומיים, יותר שוליים, אבל גם לכיוונים רגשיים. אני מנצל את הסבב כדי ללמוד את השמות הרבים שהגיחו אחרי חודש וחצי מהריבועים השחורים: "אני עדי, ואני שונאת נאגטס של מקדונלדס"; "אני רומי ואני שונאת אי-נאמנות"; "אני ליזה ואני שונאת לשנוא"; כך, 35 שנאות קטנות וגדולות, מילאו את הכיתה בלא חשש ועם הרבה התלהבות והומור שנשמר במסגרת רצינית. עכשיו, אני אומר, שנאה הוא רגש רציני מאוד. צריך לנמק אותו. אני כותב את המבנה של השיר של לסקלי, כשהן עדיין לא יודעות כמובן במה מדובר, ונותן 3 דקות למלא את שלוש הסיבות שלהם למושא השנאה. אחרי כמה שיתופים (ואחרים שהיה צורך ממש לעצור מלשתף כדי לשמור על מסגרת הזמן) אני מספר על לסקלי, המשורר, הכוריאוגרף, איש התרבות, ומראשוני ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בתקופה שבה הדבר היה בניגוד לחוק (מובן שנפתח דיון קצר בעניין). אני מספר שלסקלי כתב שיר בדיוק במתכונת הזו ושואל מה משורר כמוהו יכול לשנוא. החידתיות מפעילה אותם. כולם מבקשים לנחש, כולן מתאוות להצליח. אני כותב לבסוף "שירה", ומוסיף תוך כדי דיון-משחקי את שלוש הסיבות. הדיון סביב השיר ער מאוד: האם הוא באמת שונא את השירה? האם הוא אירוני? בשיר יש האנשה – מהי האנשה? כיצד ההאנשה הזו פועלת? מה היא גורמת לנו לחוש (ולהבין) ביחס למערכת היחסים בין הדובר לשירה? מה זה אומר להניח את הראש על כתף של מישהו? ומה אפשר לומר על הלשון של השיר (שכלתנית, דידקטית, הגותית, מנמקת – קצת כמו בפילוסופיה)? כל שאלה פותחת מכרה זהב של דיונים, רעיונות והערות נבונות ביותר. כל שנותר הוא לסגור את השיעור עם השורה האחרונה המפתיעה – הסיום הפתוח שאין סגור ממנו; הסיבה הרביעית שלעולם לא נדע מהי. במילים אחרות, הסוד שבשירה – אולי הדבר החשוב ביותר שיש בה. אותו מסתורין שקורא לנו לשוב ולקרוא בה מחדש.
ההפסקה כצפוי – עליזה ומהנה. מפתיע לראות עד כמה כבר נוצרו קשרים חמים בין התלמידים והתלמידות, שנפגשו פנים אל פנים רק עכשיו.
אחרי ההפסקה גם רוני מתרגש מהמעמד, כשליאור ואור מכבדים אותנו בנוכחותם. אנחנו חוזרים לדיאלוג גורגיאס, שאת הקטע הראשון שלו קראנו בזום בשבועות האחרונים.
רוני מתהלך בכיתה, נדמה כמו בצעדיו המדודים של סוקרטס, ואומר, "מדהים עד כמה הדברים שנכתבו לפני 2500 שנים, עדיין כה רלוונטיים היום. שהרי מי הם היום אותם הרטוריקנים של פעם?" והכיתה משיבה כמובן, "הפוליטיקאים".
אנחנו חוזרים להגדרה המתגבשת של הרטוריקה, ולטענות של סוקרטס נגדה. לדבריו, היא אינה אומנות (טֶכְּנֶה), כלומר יכולת אמיתית, וגם לא ידע, אלא רק "בקיאות מתוך ניסיון".
אך מהי בקיאות מתוך ניסיון? זהו דבר מה שאנחנו עושים ביום יום ואיננו יודעים בדיוק כיצד הוא פועל. ראינו מישהו אחר עושה פעולה מסוימת, ואנו פשוט חוזרים אחריו, מחקים אותו.
אפלטון (באמצעות סוקרטס) נותן לנו דוגמה: הבישול. האם הבישול הוא ידע? האם הוא אמנות אמיתית? אפלטון סובר שלא (דבר שעורר את כעסם של תלמידים רבים בשלב זה). בהמשך הוא יסביר שהבישול אינו דואג לַ"טוב", אלא רק לַ"נעים".
אפלטון פורש בפנינו אנלוגיה גדולה על ההבדל בין הטַבּח ובין הרופא. הרי שניהם מטפלים בגוף, הוא אומר, אך בעוד הרופא מבקש להיטיב עם הגוף, להפוך אותו לבריא, הטבח חותר פשוט לגרימת נעימות לגוף, לעתים אף על חשבון בריאותו.
באמצעות אנלוגיה זו, אפלטון מבדיל גם בין הרטוריקה ובין הפילוסופיה: הפילוסופיה מבקשת להיטיב עם הנשמה, בעוד הרטוריקה היא חנופה, כמו הבישול. במילים אחרות, הרטוריקה מבקשת רק לגרום לנשמה הנאה, מבלי לחנך אותה ולגרום לה להיות טובה יותר, כלומר יותר "צדיקה". אל שאלת הצדק (המשמעותית) של אפלטון, עוד נגיע בשני השיעורים הקרובים.
עוד נראה בהמשך כי לא בכדי אפלטון עושה שימוש בבריאות הגוף: הבריאות עבורו הוא קריטריון מכריע, לא רק עבור הגוף, אלא גם עבור הנשמה, וכפי שנראה – כדי להבין מהו צדק.
השיעור מסתיים בחלוקה של חלק מהמקראות (לא ציפינו למספר כה רב של תלמידים בשלב זה), כשההתלהבות והפעילות מתחילות להראות סימנים של דעיכה לקראת סיום הזמן המתוכנן.
אנחנו בציפייה גדולה לשבוע הבא!
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע עם כיתה י"א הקדשנו את מרבית השיעור למטלה המסכמת מן השבוע שעבר. תחילה עברנו על השאלה בפילוסופיה. השאלה הייתה מעין unseen מושגי: הוצג מושג חדש שלא הוזכר קודם - טרנסצנדנטיות - והוצגו שתי הגדרות עבורו, אחת דתית ואחת פילוסופית. השאלה הייתה לאילו מן התורות שנלמדו - הילומורפיזם ותורת האידיאות - מתחבר המושג. ניתחנו תחילה את השאלה כדי להבין מה תכלול תשובה, עברנו על ההגדרות ופירקנו אותן למרכיביהן, וניסינו להראות התאמה בין המרכיבים הללו לאחת התורות.
במהלך הדיון עלו שאלות נוספות לגבי תורת האידאות, למשל - איך אנחנו מבינים אידיאה? האם זה ייצוג של תכונה או סט תכונות, או אולי דוגמה מופתית? בנוסף - עלתה שאלה לגבי איזה סוג של תכונות קובעות אידיאה - בין תכונות יחסיות (יפה, גדול, טוב) לתכונות לא-ייחסיות (להיות כד, להיות פרה).
לאחר מכן עברנו לשאלה בספרות. השאלה עסקה בשני השירים שנלמדו ביחידה - התגלויות/שיימוס היני וילדה מושכת מפת שולחן/ויסלבה שימבורסקה. השאלה הייתה באיזה אופן ניתן באה טרנסצנדנטיות לידי ביטוי בשירים. עסקנו בניתוח השיר ילדה מושכת מפת שולחן, וביחד הרכבנו תשובה שעוסקת בשירה של שימבורסקה. ביקשנו לטעון ביחד שמשיכת מפת השולחן היא מעשה טרנסצנדנטי מנקודת מבטה של הילדה, ושהגבול בין האפשרי לממשי מתערער כאשר הילדה מעלה בעיני רוחה את האפשרויות הבלתי-אפשריות פיזיקלית - חפצים שיעופפו לעבר התקרה וכו'. פעולת הדימיון מייצרת מגע עם אפשרויות אלה, ממש כשם שהחושים מייצרים מגע עם האפשרויות הריאליות.
לבסוף, התחלנו את היחידה השנייה שתעסוק בתורת ההכרה. קראנו את הפסקה הראשונה בפרק הראשון בדון קיחוטה ודנו בתפקיד האמת והבדיון רק בפסקה טעונה זו. נמשיך בכך בשבוע הבא.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
מפגש פיזי ראשון השנה. בעצם, אנחנו "פותחים את השנה" באופן חגיגי, רק אתמול.
מזג האוויר מוזר; רוחות חזקות נושבות ואפור, מה שלא מפריע לחלק גדול מאוד מהתלמידים שלנו להגיע. (תלמידי זומר מתנדבים בחקלאות בדרום ולא יוכלו להגיע).
חיבוקים, חיוכים ותחושה מאוד טובה של קשר וחברות. ממש מרגישים את השנתיים האחרונות.
אנחנו מתחילים סביב שולחנן פיקניק על הדשא שמול הכיתה. כולנו מצטופפים מסביב ומתחילים לדבר, לספר, לשאול - הכל, כמובן, חופשי לגמרי.
אבל גם זמן ללימודים מגיע ואנחנו נכנסים ישר להצגת הנושא השנתי שלנו: בין האסתטי לפוליטי.
אנחנו מגדירים מהי אסתטיקה, לומדים מה האטימולוגיה שלה, ויוצאים לדיונים מאוד עמוסים ועמוקים בשאלות הראשונות שעולות: מה מבדיל אומנות מאקטים אחרים ועוד ועוד.
ליעל ולי יש תחושה קטנה של שידור חוזר, כי דיברנו על הדברים האלה בזום, אלא שהמגיעים היום הם מתקשי ושונאי הזום.
הדיון נמשך שעה וחצי (מעט פחות) ואחרי ההפסקה אנחנו נותנים משימה: התלמידים מתבקשים למצוא חומר תיאטרוני באתר של חנוך לוין ולהמחיז אותו.
התלמידים יוצאים לעשרים דקות, חוזרים...ו.......אף לא אחד ביצע את המשימה...דיברו, השתוללו, טיילו....
יעל ואני מחייכים ועוברים לתוכנית ב': אנחנו מתחילים לקרא ב"חפץ". מחלקים תפקידים למשתתפים ויוצאים להתחלת הלימוד.
Comments