שבוע 21 בבית החינוך שלנו באונ' בר אילן. מה אומר לכם? תענוג!
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
השבוע היה לנו שיעור מגוון במיוחד, ואני ואושי נהנינו ממנו מאוד. בחציו הראשון המשכנו עם "המשתה" וקראנו את נאומו של אריקסימכוס הרופא. יש להודות שהנאום לא מרתק בפני עצמו (למרות שיש בו טענות מעניינות והוא מנוסח בצורה קצת יותר מסובכת מהנאומים הקודמים - אתגר שהפעיל את התלמידים). מה שהפך אותו למעניין בשבילנו הוא האופן שבו הוא משקף את הטכניקה הדיאלקטית של "המשתה" - ראינו כיצד הוא בנוי על הנאומים הקודמים, משתמש במושגיהם, מפעיל אותם בשטח שונה של המחשבה ומרחיב אותם תוך התנגדות.
חשבנו למשל על הקשר בין האופן שבו פיידרוס דיבר על ארוס מהכיוון הקוסמוגני ככוח מניע בבריאת העולם, ואילו אריקסימכוס, באופן דומה ושונה, מדבר עליו כעיקרון מבני של הטבע. חשבנו גם על האופן שבו אריקסימכוס לוקח מפאוסניאס את ההבחנה בין שני סוגים של ארוס, טוב ופחות טוב, אך בעוד שפאוסניאס יצר היררכיה בין ארוס שמימי וארוס המוני/ארצי/חייתי, אריקסימכוס משנה את הקטגוריזציה ומדבר על ארוס בריא שיוצר הרמוניה וארוס חולה שיוצר דיסהרמוניה. הארוס הבריא לכאורה מקביל לארוס השמימי, אבל אריקסימכוס מאתגר את ההפרדה החמורה שערך פאוסניאס בין שמימי וארצי כשהוא מראה שהעיקרון הבריא או החולה פועל בצורה דומה באהבה בצורותיה הנשגבות, במין, בדת, באוכל, בקקי, במוזיקה עילאית, בפזמוני פופ, בסדרי עונות השנה, בתנועת גרמי השמים... הוא בעצם לוקח את המבנה שיצר פאוסניאס אבל מפעיל אותו כנגד עצמו, וזה כל כך יפה ומתוחכם, וממשיך ללמד אותנו איך לנהל בכיתה דיון שילך וישתכלל כל הזמן, שלא יתמצה במסקנות כמו הסכמתי או לא הסכמתי עם הטענה אלא יפליג הלאה משם.
בחצי השני אושי העביר שיעור על קפיטליזם ורומנטיקה אצל אווה אילוז, וזה היה מצד אחד מרענן ושונה לגמרי מ"המשתה" מבחינת ההקשר התקופתי והתרבותי, ומצד שני המשך טבעי לגמרי של השיחה.
טענותיה של אילוז עוררו המון התנגדויות, אבל בכל פעם שהדיון נע משיח תאורטי לדוגמאות קונקרטיות הטענות פתאום נראו נורא משכנעות, וגם זו הייתה תנועה מעניינת! הדוגמה שעוררה הכי הרבה עניין ושהשיחה חזרה אליה כל הזמן היא האופי המקודד של דייט, שבו כל בחירה צרכנית מתפרשת כאיתות בעל משמעות בשדה הרומנטי. להזמין יין או קפה, סלט קינואה או תותים עם שוקולד, סטייק הכי יקר בתפריט ושיהיה רייר או חמין עם קישקע - אפשר לסרב לשחק את המשחק, אך אי אפשר להכחיש שיש כאן שפה ושאנחנו דוברים אותה. ראינו שמשהו בדוגמה הזאת תפס את התלמידים אז בסוף השיעור נתנו להם משימה - לכתוב "שיחון" שמתרגם כל אופציה בתפריט לשפת בני אנוש.
יצאו מזה כמה תובנות חשובות, כגון זה שאם מעורב מלבי בדייט יש מצב שאת/ה בפרנדזון, ושמי שמזמין מילקשייק בדייט הוא פסיכופת.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
קראנו שני שירים של יהודה עמיחי: "והגירת הורי" ו"לאם". התחלנו עם "והגירת הורי", שיר שהיה מאתגר עבור התלמידים. כאשר שחררנו את הניסיון להבין כל ביטוי, והסתכלנו ממעוף הציפור על השיר, הצביעו התלמידים על חוויית ההגירה כחוויה מרכזית בשיר. שוחחנו על האופן שבו חווית ההגירה, ובעיקר השבר שחוו ההורים בהקשר הזה, עיצבה את חייו של הדובר.
בהמשך התייחסנו לחוויית הזרות והקרע שעולה מתוך השיר בין שפת האם והמולדת, ובמקרה הזה גרמניה, לבין ארץ ישראל, והשפה העברית. הדובר שואל מה יהיה על שפת האם, על המולדת, והתרבות שעל ברכיה גדל, כעת?
לא רק בשל ההגירה והתביעה להשאיר את ההיסטוריה מאחור, אלא גם לאחר מלחמת העולם - כאשר מולדתך מפנה לך עורף?
בהמשך התחברנו ליצירות אחרות שקראנו בכיתה, ודיברנו על האוניברסאליות של חוויית ההגירה, על הדומה והשונה בין היצירות השונות, ועל האופן שבו השבר עובר לא פעם מדור לדור.
השיר "לאם" הציע לנו נקודת מבט נוספת על סיפור החיים של הדובר. התלמידים דיברו על המרחק הרגשי בין האם לבנה, מרחק שהדובר מבקש לגשר אליו - להיות שם עבור האם, לשמוע על חייה, ולהכיל את כאביה. בחיים האלה, אומר הדובר, עלינו לחפש לווא דווקא את מקומו של האל, אלא אולי את המקום שבו הקרובים אלינו רוצים בקרבתנו.
את השיעור סיימנו בקריאה קצרה של השיר "ליבי עם טלליך, מולדת" של אסתר ראב. תחילה התייחסנו לפואטיקה השונה מאוד מזו של עמיחי: על השפה הגבוהה, והמליציות. השיר של ראב האיר באור אחר את שירת דור המדינה.
מצד שני, התבוננו בנוף הארצישראלי שמציעה ראב: נוף אהוב, ויפה, השייך לה. התלמידים הצביעו על העמדה הילידית שמציע השיר, על חיבור למרחב שאין בו עמדה של זרות, ולכן שונה מאוד מעמדתם של המהגרים, כמו גם העולים, שביקשו להתאחד או להיטמע בטריטוריה הארצישראלית.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
רוחות מלחמה מנשבות. דיברנו ארוכות על המצב באוקראינה. התלמידים רק מתחילים להתאושש מהקורונה וכבר נוחתת עליהם רעה חדשה. הם העלו הקבלות רבות למלחמת העולם השניה וניסו גם לחשוב מה צריכה להיות עמדתה של ישראל.
לאחר מכן המשכנו את הקריאה שלנו במניפסט הקומוניסטי. קראנו על ניצול, על מעמדות ועל תנאי עבודה בעולם, גם במאה ה-19 וגם בימינו. פעמים רבות ראינו שיש עדיין קווי דמיון.
המשכנו במחשבה, אילו חיים ראוי לחיות, אם לא רוצים להיות חלק מהשיטה. האם אפשר לחיות טוב בלי לשתף פעולה עם ניצול ושעבוד? אחד התלמידים שיתף שיש לו חלום לחיות בקראוון ולנדוד, לקרוא ולהשכיל ולא להשתעבד למירוץ המתיש של החיים. סיימנו בצפייה בסרטון על מישהי שחייה בקרוואן והתמוגגנו.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
פתחנו את השיעור בשיחה על דטרמיניזם וחופש ובאופן ספציפי יותר, על מאמרו של פיטר סטרוסון ״חופש ותרעומת״, ועם קצת רכילות פילוסופית, טענתי שהפילוסוף הגדול פיטר סטרוסון היה מחנך פחות גדול משהיה פילוסוף, ודווקא בנו, הפילוסוף גאלן סטרוסון נכשל לזהות את כוח המהלך הפילוסופי של אביו (יש לציין כי אחרים, שיתרשמו פחות מהעמדה הקאנטיאנית של סטרוסון, עשויים לתאר את הדברים אחרת. הם כמובן טועים…).
בהמשך, טענתי שעמדת סטרוסון עשויה עדיין להשאיר שאלות מטרידות, והצגתי מספר תפיסות עדכניות (ביניהן אחת שפיתחתי אני בעבודת הדוקטורט שלי) המנתקות בין סוגיית הדטרמיניזם לסוגיית החופש דרך אבחנה בין מעשים של אנשים לבין התנהגויות ותנועות גוף ותהליכים נוירולוגיים. אלה הראשונים פשוט אינם זהים עם האחרונים ואף אינם תלויים בהם. זן עמדה הדוחה פיזיקליזם מבלי להיקלע לשום סוג של דואליזם.
מרשים היה לראות כיצד לאחר שנתיים וחצי של לימודי פילוסופיה התלמידים בשלים להתמודד בצורה ביקורתית עם סוגיות פילוסופיות מורכבות.
בהמשך, דיברנו על אוקראינה, קיבלנו קצת רקע על המורכבות הפוליטית והחברתית במדינה ועל המציאות הגלובלית בהקשר התנהלות רוסיה. משם חזרנו לנושא החביב עלינו שמתחיל להרגיש כמו טקסט דתי שלנצח אפשר לחזור ולנתח וכל פעם זו כאילו הפעם הראשונה (בעצם אולי כזו היא הפילוסופיה?) ביקורת קאנט על יום. הפעם בחרתי להציג את הדברים משתי נקודות מבט שונות מאוד זו מזו ונדמה לי שהתלמידים מצאו בכך ערך.
הדיון החזיר אותנו שוב לגיבור מראשית השיעור: פיטר סטרוסון, אך הפעם בהתייחסות לספר אחר שלו: ״גבולות התבונה״..
Comentarios