השבוע השישי בקמפוס באונ' בר אילן הסתיים אתמול במפגש מליאה ראשון לשנה זו. בשיעור הראשון התלמידים קראו בכיתות את "אמן הצום" של קפקא ובשיעור השני נפגשנו במליאה. לאחר הקדמה קצרה על קפקא התחיל דיון פתוח על הסיפור. התלמידים דיברו על הצורך בתהילה, על מוסד האמרגנות, על הצום כאמנות. אפשר היה לחוש שיש להם מרחק מן הסיפור ושזוועותיו אינן עוברות אליהם. למעט כשלוש בנות שהגיבו על ולזוועה, לאותו כרסום עצמי מרצון של גיבור הסיפור, נראה שהתלמידים שומרים על מרחק בטוח ממנו ומעבירים אותו דרך הקוד השכלי. לאחר הדיון ומבט מטא-קוגניטיבי עליו הצוות הגיב לסיפור ולתלמידים.
חשבנו בישיבת הצוות שלאחר השיעור שבחירת הסיפור לא היתה נכונה ויש לומר שחשבתי על זה מראש. בפעם הבאה נבחר אחרת.
חוץ מזה הצגנו על שני שולחנות ספרי שירה חדשים שראו אור בשנתיים האחרונות והתלמידים הוזמנו לבחור ולקחת ספר אחד או יותר מתנה. הם מאד התרגשו!
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של מורן בנית ורוני קליין
קראנו את הטקסט בנשימה אחת במשך כ-40 דקות. לאחר מכן ניסינו להבין אותו: מה פירוש הטקסט? מה משמעותו של טקסט אלגורי או סמבולי? קפקא לא ממש מספר עלילה, שהרי לגיבור שלו אין אפילו שם. דרך סיפורו של אמן-צום, שצם לפני קהל הבא לראות אותו, הוא מנסה להגיד לנו משהו על האמן מול החברה.
אמן הצום שואף לקבל הכרה הכרה מהקהל, וכל חייו הוא נאבק על הכרה זו. מדוע דווקא אמנותו היא הצום? מדוע קפקא בחר במקרה כה מיוחד? ניסינו לתת תשובות לשאלה זו.
אך אולי קפקא פשוט ביקש לתאר את דמותו של האמן, ועניין הצום פחות עקרוני ממה שנראה במבט ראשון.
הביקורת על החברה, הכפופה לאופנות וליצר מציצנות, היא די ברורה לאורך הסיפור. קפקא מגולל את הידרדרותו של האמן ממעמד של כוכב לעבודה זוטרה בקרקס, כשהוא מוצב ליד דיר החיות, ולבסוף מת חסר כל הכרה.
בכיתה יא' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
שיעור מיוחד. אנחנו מכבים את האורות בכיתה ומקרינים על המסך את הטקסט של קפקא על "אומן הרעב".
יעל ואושי קוראים, לסירוגין, ואנחנו מפסיקים מדי פעם כדי להבהיר מילים או משפטים.
אנחנו מסיימים לקרא לאחר כשעה ופותחים בדיון מעניין שמתרחש בכיתה לפני המליאה.
מה המשמעות של הטקסט הזה? האם צריך לפרק טקסט ספרותי ולחפש בו משמעויות?
האם יש כאן ביקורת על חברת הבידור להמונים? האם יש כאן ביקורת?
האם צריכה להיות ביקורת.
השיחה קולחת, ואנחנו שטים עליה מצד לצד. לא מגיעים לאיזה נמל של פתרון מוחלט.
לפעמים נהנים מהשייט, ולפעמים נשארים בתחושה של מחלת ים.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של אדם לויד
התכנסנו לקראת קריאת סיפורו של פרנץ קפקא, "אמן הצום". כיוון שהמורה מעט צרוד ומתאושש ממחלה, החלטנו על קריאה שקטה בכיתה. כחצי שעה נהנינו מקריאה שקטה, כל אחד לעצמו, מי במחשב ומי בטלפון (הטקסט היה לנו סרוק). לאחר מכן זלגנו אט אט לרשמים מהקריאה. תחילה האמירות היו בוסריות, לא קוהרנטיות ולא ממוקדות. התלמידים הגיבו רגשית וזה היה מבורך. לאחר מכן התחלנו לגבש את מקבץ האמירות שלנו לכדי ביקורת קוהרנטית יותר. ראינו כיצד הסיפור מטפל בכמה נושאים במקביל, החל מביקורת על חיי היוצר, האמן שאומנותו בסופו של דבר מביאה לכיליונו, ועד לביקורת על "התעשיה", כלומר האמרגן והקרקס שמגבילים אותו ומנסים לאלף את יצריו האומנותיים. לאחר מכן לקחנו את המחשבות האלו והבאנו אותן אל הדיון במליאה.
Comments