כמעט שלושה שבועות של חופשת הפסח רק העמיקו את הגעגועים (למרות שהמנוחה הייתה חשובה לכולנו) ואמש חזרנו במלוא הקיטור להמולת הרוח:
בכיתת הפילוסופיה של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול תכננתי להציג בצורה מסודרת את המהלך האתי של אריסטו (זה בחלק הראשון) ובחלק השני לתת לתלמידים להתמודד עם קריאת טקסט מקור של אריסטו.
בפועל זה היה שונה.
בחלק הראשון עשינו רק את חצי המהלך. דיברנו על התפישה התכליתנית של אריסטו, על שרשראות של תכליות וניסינו לאפיין בעצמנו כיצד יכול להראות טוב עליון; תכלית סופית. הדיונים בכיתה והתגובות של התלמידים העשירו את הדיון.
בחלק השני, התלמידים ביקשו לדבר על יום השואה.
התלבטתי: מה עוד יש לי לחדש להם...מסתבר שהיה והיה. כתבתי על הלוח אוסף של אינטואיציות שקפצו לי לראש: פלנטה אחרת, שת"פ עם הנאצים, חיים ומשמעות בזמן השמדה, זיכרון והבניית זיכרון, רוע, רציונליות אינסטרומנטלית ולוגיסטיקה של רצח ויצאנו לדרך.
התחלנו מהסיפור של יחיאל פיינר (ק. צטניק) ושאלת הפלנטה האחרת, ועברנו בדרך בין דמויות שונות עם המטען הפילוסופי והתרבותי של כל אחת מהן: פגשנו את תאודור אדורנו (אי אפשר לכתוב ספרות אחרי אאושביץ) ולמדנו את פוגת מוות של צלאן (אולי כן אפשר), דיברנו על החיים בגטו ועל אלכסנדר וולקוביסקי בן ה11 שבתחרות כישרונות צעירים (כן, חיו בגטו) הלחין את המוזיקה של "פונאר" והפך לפרופסור אלכסנדר תמיר, פסנתרן בעל שם עולמי, פרשן ומורה בקול המוזיקה ומקים מרכז המוזיקה בעין כארם, הזכרנו את האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב שנפטר אתמול והיה ממנציחי השואה החרדיים, והזכרנו גם את המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, גיברטיג ועוד.
דיברנו על אפליה בייצוג הסבל ועל שואת צפון אפריקה, הזכרנו את חנה ארנדט (ממש בקטנה) ומעט את היידגר, דיברנו על יודנראטים ועל ד"ר קסטנר ועל הלגיטימציה של שיתוף פעולה, ועל המהפכה התעשייתית שהתגשמה בשואה באמצעות פס הייצור של המוות. הזכרנו את הנרי פורד שמספר בזיכרונותיו, איך המציא את הסרט הנע לאחר שחלף על פני משחטה ועל סגירת המעגל הזה בשואה.
לא הספקנו כלום ובכל זאת העלינו דברים שחלקם לא מוכרים. לא שמנו לב ונשארנו עד שמונה ועשרה. משעה זו ועד שמונה ורבע ניסינו להבין מה יש בנושא הזה שגרם לנו להישאר אחרי שמונה בלי לשים לב ומה זה אומר עלינו....לא הגענו למסקנה.
בכיתת הספרות של יעל איזנברג:
כיף לחזור מהחופש! בשמחה רבה שבנו לקרוא ב"משתה" לאפלטון. רעננו את הזיכרון בסיכום קצר של הנאומים שקראנו עד כה, בו הדגשנו את ההבדלים בין תפיסות וסגנונות של דוברים שונים.
לכיתה החמודה שלי יש מזג פייסני במיוחד, והם העלו את השאלה המעניינת אם ויכוח מלא התנגדות ואירוניה מתאים בכלל לעיסוק בשאלת האהבה. תהייה זו החזירה אותנו לרעיון של לימוד מתוך שיחה, ובעקבות זאת ניסינו לתאר בצורה מורכבת את המבנה הדיאלקטי של היצירה: לא רק תוך הדגשת האופן בו כל נואם שולל את דברי קודמיו, אלא גם מתוך תשומת לב לדרכים שבהן הוא משתמש בתובנותיהם ומשכלל אותן (מתוך התנגדות).
את המשך השיעור הקדשנו לתורת הארוס של דיוטימה.
Comments