את השבוע התשיעי של בית החינוך בקמפוס בר אילן חתמנו עם טקס הדלקת נרות חנוכה וזלילה מבוקרת של סופגניות 😊. עוד לפני כן, הספקנו כמובן לדחוס רוח בתלמידים שהגיעו (ואמש לא היו רבים מהם ☹)
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
היינו אתמול בהרכב חסר ולכן החלטנו לחכות עוד קצת עם סיכום הקריאה בקאנט ולתת בשיעור הראשון תרגיל מחשבה מתחום העתידנות. אחרי דיון בדינמיקה בין חידושים טכנולוגיים לבין צורות של התנהגות חברתית (בהמשך נכניס לדיון האלה גם מושגים של ביקורת התרבות המרקסיסטית), התלמידים נשלחו לחשוב על המצאה טכנולוגית חדשה ולתאר את השלכותיה. היו לנו טכנולוגיה של ניטרול רגשות, טכנולוגיה של סחר בגנים ובתכונות אופי, גלישה חופשית פנימה והחוצה ממסכים ועוד.
בחציו השני של השיעור התכוננו לביקורה של המשוררת, החוקרת ואשת הספרות יונית נעמן בעוד שבועיים. קראנו ממסתה ״׳ידוע שהתימניות חמות במיטה׳: על הקשר בין צפיפות הפיגמנט לשם התואר פרחה״.
קודם כל, ז׳אנר המסה שהיה חדש לתלמידים/ות פגע בול: האופן שבו המסה מציפה שאלות פוליטיות, חברתיות ופילוסופיות מתוך נקודת המבט האישית יצר פתיחות וקשב מיוחד שהיה קריטי מול הנחרצוּת שמעורר הרבה פעמים שיח זהויות.
אור הצטרפה לדיון סוער ומעניין ואני ואושי שמחנו מאוד מהאופן שבו שאלות ביעבעו, הותקפו, נבחנו מחדש, התרוצצו הלוך ושוב בין שיח מופשט וחוויות חיים קונקרטיות.
הצטערנו רק שלא הקדשנו את שני חצאי השיעור למסה המצויינת הזאת. אנחנו בטוחים שהתלמידים יגיעו עם הרבה פתיחות, סקרנות ותשוקה לשוחח כשנפגוש את נעמן אחרי החופשה, ומחכים כבר להמשיך את הדיון איתם יחד.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
הקדשנו את השיעור ליצירתה של המשוררת יונית נעמן. לקראת המפגש עמה בעוד כשבועיים. קראנו את המסה "ידוע שתימניות חמות במיטה", ומספר שירים מספריה. את המסה קראנו באחת.
מכיוון שקראנו את המסה בעבר, הפעם התלמידים לא היו מופתעים מהעוצמה של הדברים, וממהלך ההתנגדות שמציעה נעמן. שוחחנו על חווית הקיום הזו שבה העולם מתבונן בך אחרת מאיך שאת מתבוננת על עצמך, מתייג אותך על פי צבע עורך, וכיצד המבט הזה מוביל לפיצול פנימי, ולהפניית עורף למקום שממנו את באה.
הרחבנו את הדיון בעניין היחסים הבין דוריים באמצעות קריאה בכמה שירים, ביניהם השיר "כאילו גוגן בא לבקר" והשיר "דיוקן של עובדת נקיון 3". נעמן כותבת כי היא מסרבת לירושה הזו של עובדות משק בית תימניות שהעבירו לה אימהותיה, והסירוב הזה אין בו הפניית עורף לעבר, אלא הכרה כואבת בו, תוך התנגדות לתנאים החברתיים שייצרו מצב זה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
התחלנו את המפגש בקריאה רצופה של מסה מאת יונית נעמן, לקראת המפגש איתה אחרי חופשת החג. קראנו את "ידוע שתימניות חמות במיטה". הטקסט פגש את התלמידים במקומות מפתיעים, בעיקר סביב נושא החוויה האישית של
המחברת ופחות סביב שאלות אקטואליות מימינו. היכולת שלהם להזדהות עם המחברת, על אף הפערים הרבים הפליאו אותי מאוד. עניין נוסף של התלמידים היה סביב שירו של מאיר ויזלטיר הזוכה להתייחסות במסה. תלמידה אחת אף
הגדילה לעשות וביקשה להשוות בינו לבין "תותים" של יונה וולך. כך עשינו ומצאנו קווי דמיון רבים.
בחלק השני של המפגש, התלמידים כתבו שאלות ומחשבות בעקבות הקריאה. צברנו כעשר שאלות, ניסחנו אותן מחדש ונציג אותן ליונית נעמן במפגש. בשארית הזמן קראנו את משל המערה של אפלטון והתחלנו לבחון אותו לאור תורת האידאות.
עיקר הכוח הוקדש למסה של יונית נעמן, לכן הנחנו מעט לפילוסופיה הפעם.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
את השיעור, פתחנו, מכורח הנסיבות, בסקירה של חדשות הקורונה: מה מקור החששות, מה יודעים בינתיים (לפחות ככל הנוגע לידע שהדיוטות כמונו יכולים לעקוב אחריו), מה השאלות הפתוחות, מה מקור הנתונים שבידי החוקרים ומדוע יש סיכוי שניתן למצא גם סיבה לאופטימיות בהתפתחויות. בפגישה הבאה נראה כיצד הנתונים שיצטברו יאירו את הסקירה שלנו אמש.
בהמשך, ביקשו מספר תלמידים שאספר על עבודתי הפילוסופית ובפרט, ביקשו להבין, כיוון שהנושא עלה מספר פעמים, מדוע אני מתעקש שאני לא פילוסוף של הלשון. סיפרתי על תולדות השאלה ״מהי הפילוסופיה הראשונית״, ומנגד, על תפיסה פילוסופית המכחישה ראשוניות של תחום דיון אחד על פני אחרים. להמחיש זאת, ביקשתי להציג איך הדברים נראים ממשקפיה של הפילוסופיה של הלשון כשזו נתפסת כפילוסופיה ראשונית. פתחתי בהצגת תורת התיאורים של ראסל וההבחנה שהיא מאפשרת בין מבנה דיקדוקי למבנה הלוגי של פסוק. יובל שאל האם הניתוח לא מתעלם מהקשר בו אנו טוענים את הטענה. מצויין.
זה הוביל אותנו לביקורת החשובה ביותר על תפיסת ראסל, ביקורתו של סטרוסון על תורת התיאורים ובהמשך, לאבחנה בין תורת אמת של משמעות לתורה במרכזה תנאי טעינה.
רקע זה איפשר לי להציג את המשותף לשתי העמדות: הקושי לענות על השאלה כיצד שיפוט (כמו במקרה של שימוש בפסוק לטעינת טענה) מצליח להתייחס למצב עניינים בעולם. בשני המחנות, טענתי, נעדרת האפשרות לבאר את האופי האינטנציונלי- מכוון המציאות, של השיפוט.
בשיעור השני הצעתי שנפנה לקריאה וקראנו יחד מאמר בניו יורקר על הפילוסוף, אחד מאבות הכלכלה ותורת ההכרעה הרציונלית , שחייו ניקטעו באיבם, בגיל 26, פראנק רמזי. רמזי, על מזגו הנעים, ההומור החד שלו וגישתו הערכית לחיים מצטייר כגירסה אבולוציונית עתידנית של האדם, עם חריפות שיש שהשוו לזו של ניוטון. הדגמה לשילוב בין תפיסתו הערכית ליכולותיו האנליטיות נמצאת, לדוגמה, במאמר בו טען רמזי כי תורה כלכלית המתעלמת מהאינטרסים של הדורות הבאים היא פגומה מבחינה מוסרית ומקורה אינו אלא במגבלה בכוח הדימיון שלנו.
טענה זו עשויה להראות לנו מובנת מאליה היום, כשכולנו שקועים בעתיד האנושות בצל (או בשמש) משבר האקלים אולם באותם ימים, כשהעולם התמודד עם השפל הגדול מדובר היה בתפיסה מהפכנית. בהמשך, פנינו לקרוא במאמר של רמזי שתורגם לאחרונה לעברית, במסגרת קורס חדש של האוניברסיטה הפתוחה על הפילוסופיה האנליטית: ״כוללים״.
במאמר מבקש רמזי להוכיח כי אין כל בסיס לוגי לאבחנה בין פרטים לכוללים. למסקנה זו, טענתי, בהנחה כי נמצא את הנימוקים לטובתה מכריעים השלכות דרמטיות על השאלה מה תפקידה של הפילוסופיה, ובפרט, היא מלמדת כי עלינו לדחות על הסף עמדות מטפיסיות שונות שכן הן מניחות את האפשרות להבחין בין פרטים לכוללים לפני תחילתה של החקירה הפילוסופית.
Comentarios