שבוע 25 במניין שבועות הלמידה. שבוע שלישי במניין שבועות הלמידה המקוונת ב'מצב הקורוני' ורגע לפני היציאה לחופשת/הסגר הפסח. זה מה שהתרחש אצלנו אמש:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג - אמש השלמנו את הקריאה בנובלה "מותו של איוואן איליץ'". קראנו את שלושת הפרקים האחרונים, ליווינו את איוואן אל מותו (שחלק מהתלמידים כבר חיכו לו בקוצר רוח), ואז עשינו משהו שהוא כבר מסורת בדרך רוח –
ערכנו לו טקס אשכבה, שבו התלמידים נשאו לכבודו שלל הספדים. משימת הכתיבה הזאת (לכתוב הספד לאיוואן איליץ') התחילה כבדיחה בכיתתה של נגה בבית החינוך בחיפה, והתגלתה כמשימה נפלאה בעלת פוטנציאל פרשני עשיר, שאני מאוד שמחה ש"גנבתי". ההספדים נעו בין "היית אדם נורא, חייך היו ריקים ומשעמים, ברוך שפטרנו מעונשך", להספדים comme il faut שהדגישו את "הנעימות, הקלילות והעליזות" בחיים המהוגנים שהנהיג תוך שילוב מילים בצרפתית, והספד שהפתיע אותי בחוסר הציניות שבו - שבו תלמידתי איה הופמן תיארה מתוך כנות את מה שעורר בה חשבון הנפש של איוואן לפני מותו, הביעה צער על הסבל שהיה מנת חלקו, וגם ביקשה לנחמו:
"[...]אני חושבת שאסור להתחרט על שום דבר, כי מה שנעשה נעשה. אבל זה קורה מעצמו וזה טבעי. אין מה לעשות. אני חושבת שאם היית חי עוד טיפה, לא היית יכול לסבול את זה. ראיתי את הסבל שהיית נתון בו. גם פיזית אבל
במיוחד נפשית. זה קשה נורא לחיות ככה, בידיעה שאתה הולך למות.
אבל כולנו ככה, לא?"
בכיתה י' של מורן בנית - המשכנו בקריאת הרומן "קול צעדינו" של רונית מטלון. קראנו את הפרק הנפתח ב"שקרים", ובהבחנה של האמא בין "שקר" ל"שקר לבן". דיברנו על האופן שבו נסיבות החיים מובילות את גיבורת הרומן לתפיסה מורכבת של "טוב" ו"רע". היא לומדת כבר בעודה ילדה כי ההבחנה בין השניים היא דיפוזית, וכמותה גם ההבחנה בין "שקר" ל"אמת". באותו הקשר, היא גם מבינה שאביה הוא נעדר, אך גם נוכח לעתים, רמאי, אך גם גאון בדרכו.
בהמשך השיעור קראנו מחזור שירים מיטל זהר שנקרא "בקצה העיר". התלמידים מאוד אהבו את שירה של זהר, וסאם אף שלפה את ספר השירה של זהר מן המדף ("הבית לקח"), כך שיכולנו להתרשם מקולה של המשוררת ולקרוא יחד שיר נוסף שבחרה עבורנו סאם ("ארבע הודאות"). דיברנו על הפצע של הדוברת הקשור במות האם, ועל הבחירה של הדוברת להיחלץ מהפצע הזה, לבנות לעצמה בית, ולהיות אוהבת ונאהבת. במקביל ראינו בשיר השני כי בתוך ההישרדות היומיומית,
במצב הזה של היות "חיית אדם", כפי שכותבת זהר, גם יש עייפות גדולה, ורצון שמישהו אחר ייעשה בעבורנו, יאפשר להניח את הראש על הכתף.
במסגרת "הספריה שלי" שיתפה אותנו סאם גם באנתולוגיה "נפש" שערכה דורית ויסמן ויצאה לאחרונה. קראנו מתוך האנתולוגיה את השיר של אורי פרסטר "קורנליה ואני" שמתכתב עם השיר של וולך שלמדנו לפני מספר שיעורים ("קורנליה").
הקריאה של שני השירים זה לצד זה הובילה לדיון בהתכתבות בין משוררים, או כותבים, ולשאלה האם השיר של פרסטר עומד בפני עצמו. לאחר הדיון, והעניין הגדול שהביעו שוב התלמידים בוולך, החלטתי לשנות את מהלך השיעור וצפינו יחד
בסרט של "העברים" על וולך. התלמידים היו נרגשים, ומעורבותם הייתה ניכרת. זו הייתה חוויית צפייה מסוג אחר, שכן התלמידים תוך כדי צפייה הביעו את תחושותיהם, ומחשבותיהם בוואטסאפ הכיתתי, כך שתהליך הצפייה המשותף היא מורגש מאוד.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – חזרנו ללמוד חומר רציני, מופשט, עמוק, מורכב, ומה לא. בקיצור, התחלנו ללמוד שפינוזה. חששתי מאוד מהרגע הזה: איך אצליח ללמד חומר ברמת אבסטרקציה שכזו בלימוד מרחוק,
אבל התחושה היתה חיובית מאוד.
דבר ראשון, התלמידים היו צמאים להתקדמות הזו בחומר. התחושה היתה שהם זקוקים למנה של אתגר וההשתתפות בשיעור היתה בהתאם.
פשוט ישבנו, כל אחד בבית, ושברנו את הראש במשותף. במשך שעתיים וחצי ישבנו על 5-6 שורות של שפינוזה וניסינו להבין אותן. היה מאתגר, ומעניין. חלק גדול מהתלמידים השתתף. התחושה שלי היתה טובה מאוד.
תכננתי לחצי השעה האחרונה מעין מסיבת פסח: וביקשתי מהתלמידים שיתחלקו לצוותים, יבחרו את אחד הפילוסופים שלמדנו השנה ויכתבו עליו פרודיה, אבל התלמידים היו מותשים מדי. לא היה סיכוי לשיתוף פעולה.
סיימנו את השיעור עשרים דקות לפני הזמן המועד הראוי.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – בשיעור אתמול פנינו לפרק השני שלנו- האפיסטמולוגיה או תורת ההכרה. מהי ידיעה? שאלתי את התלמידים. בדיון חופשי, תוך שימוש בדוגמאות ודוגמאות נגד, חידדו התלמידים את האינטואיציות
שלהם והתקדמו צעד צעד לעבר איפיון המושג. ידיעה היא סוג של אמונה, כלומר אמונה היא תנאי הכרחי לכך שיש בידי ידיעה. והאמונה הרלוונטית מזוהה באמצעות אותה ״פסוקית ש״ באמצעותה מזוהה הידיעה אודותיה אנו חוקרים.
אני לא יכול לדעת שיורד עתה גשם בירושלים אם אני מאמין שהשמש זורחת שם ולא יורדת טיפת גשם. בנוסף, זיהו התלמידים, אם אני יודע ש-p נובע מכך ש-p אמיתי. כלומר ידיעה מניחה אמת. האם אלה תנאים מספיקים לידיעה?
מספר דוגמאות הובילו אותנו להסיק שלא. מה חסר? ״בסיס״, ״הוכחה״, ״הצדקה״, ״קשר לעובדה״... התשובות של התלמידים איפשרו להכיר את הויכוח בין התפיסה האינטרנליסטית לאקסטרנליסטית ביחס לידיעה ואת דוגמאות גטיה.
בשיעור השני ביקשו עשינו את הצעדים הראשונים להכרת משלי אפלטון במדינה. כיצד למידה היא אפשרית? קראנו את הקטע הקצר שמביא ויטגנשטיין מאוגוסטין בפתיחת ״חקירות פילוסופיות״ של ויטגנשטיין.
בקטע, מתאר אוגוסטין את ימיו הראשונים כתינוק, שרק עשה את צעדיו הראשונים בלמידת השפה בעולם אליו נולד. אוגוסטין מתאר את התהליך כמבוסס על יכולתו של התינוק לזהות את האופן בו המבוגרים משמיעים צליל מסוים בעודם מפנים את תשומת ליבם, או מצביעים על אובייקט כלשהו כך שבתינוק נוצר הרגל, שאינו אלא ״הבנתו״ כי צליל זה הוא שמו של אותו אובייקט. האם תמונה זו מתאימה לתיאור האופן בו תינוק לומד את שפתו הראשונה? ״איך זה יכול להיות? הראי עוד אין לו מחשבה!״, אמר אחד התלמידים.
שיתפתי אותם בדברי ויטגנשטיין, הטוען כי תמונת אוגוסטין מתארת את האופן בו אנו לומדים שפה שניה, אך ספק אם בכוחה לתאר את האופן בו אנו לומדים שפה ראשונה. אם כך, כיצד אנו לומדים שפה ראשונה?!
כאן, פנינו לדבר על שתי תפיסות מרכזיות בתולדות הפילוסופיה- זו האמפריציסטית וזו הרציונליסטית ועל נקודות המוצא הקוטביות שלהן. האם ביכולתן לענות על השאלה כיצד ניתן ללמוד שפה ראשונה, או, במילים אחרות, כיצד ניתן להפוך
לאדם חושב? אפלטון, השייך למחנה הרציונליסטי, טוען כי הלימוד אינו אפשרי. מה שאיננו יודעים כבר לעולם לא נוכל ללמוד. המסקנה שלו- למידה אינה אלא הזכרות. התלמידים נתבקשו לקרוא בכוחות עצמם את משל המערה של אפלטון.
Comments