במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
אנחנו אחרי סוף שבוע של אזעקות רבות במרכז וביטול חזרת התיכונים ללימודים פרונטליים. אם לרגע הייתה תחושה שאנחנו מתחילים לחזור לאיזושהי שגרה, הלכה והתחדדה ההבנה המזעזעת שאנחנו באמת בצרה צרורה. התחושות האלה עלו גם מהתלמידים והתלמידות עצמן. בסבב בין ה-32 הנחושים והנחושות שהגיעו לשיעור, אני (יפעל) מבקש לזקק למילה אחת את מכלול הרגשות שחיים בי ממש עכשיו. "עצב", "לחץ", "חוסר ודאות", "כעס", "עייפות", "מתח", "בלבול", "חרדה", "פחד", "עומס", "תסכול", "בדידות". הלב ממש נשבר כשהמילה "מאוכזבת" נאמרת פעמיים או שלוש בסבב. אני מודה לכולן על השיתוף ומציע שאולי יש משהו מנחם, אולי אפילו מחזק, בעובדה שאנחנו שומעים זה את זו ומבינים שאנחנו לא לבד בתוך הסערה הזו.
מתוך הסערה הרגשית אנחנו פונים אל הספרות [מערך השיעור כולו מצורף]. אני שואל על תקופות של עומס רגשי, של סערות רגשיות. מכוון גם לאירועים אישיים יותר להבדיל מקולקטיביים: התאהבות, שברון לב, הולדת אח במשפחה, מותה של חיית מחמד – אירועים שגורמים לנו לחוות את העולם "בווליום" רגשי גבוה. הצפה רגשית, אני אומר, יכולה לגרום להתקף חרדה, לדיכאון. אבל למה היא עוד יכולה לשמש? לוקח קצת זמן עד שאחת התלמידות קולעת למהלך המתודי ומציינת "השראה". השראה שמאפשרת להתמיר את הסערה הרגשית ליצירה בספרה האמנותית: ציור, פיסול, נגינה, שיר.
אני משתף שבתקופות כאלה, הרבה דברים יום יומיים שקורים סביבי, מקבלים תהודה עצומה; מקבלים משמעות עודפת. אני נותן דוגמה מסרטון של חבר שנשלח אליי לפני כמה ימים: הוא ובנו בן השנתיים צופים באנפה שצדה דג בבריכת גינת דובנוב בתל אביב. השיחה הקצרה הזאת מזמנת כמה ציטוטים מדהימים, כאלה שרק הזכות והצלילות של בן השנתיים יכולות לייצר. אני מבקש מהתלמידות להאזין היטב לשיחה, לכתוב ציטוט או שניים שמעניינים אותן, ולנסות לכתוב שיר או דבר-הגות כלשהו מתוך הציטוט. חלק מהתלמידות נענות לאתגר, כותבות דברים מלאי כישרון ואפילו מתנסות במתן משוב נדיב.
מכאן אני עובר לתפקיד האמנות והספרות בפרט בזמן מלחמה. מזכיר את המושג "אמנות מגויסת" ומצטט את הקטע הנהדר של לאה גולדברג על חובת המשורר בזמן מלחמה. את העמדה ביחס טקסט אני מבקש לנסח כחלק ממשימה לבית, ומסיים את השיעור (עוד לפני קריאה בשיר "את תלכי בשדה" שכמו משלים את המאמר) כדי להיענות למגבלות הזום.
בהפסקה אנחנו מזמינים את התלמידים להישאר מחוברים ומנגנים מספוטיפיי קטע ג'ז מומלץ של אחת התלמידות.
חוזרים לחדר ורוני חוזר על השאלה שהעלה בשיעור הקודם: מדוע העולם זקוק לפילוסופיה? מדוע האדם זקוק לה?
כאן כדאי לחזור להגדרה של הפילוסופיה, כפי שהתחלנו להציג אותה. ובכן, הפילוסופיה היא ביקורת, ראשית כל ביקורת. אבל ביקורת כלפי מה? כלפי הדעות. לא כלפי דעה אחת או אחרת, אלא על הדעות כדעות.
מהן הדעות? הדעה, כפי שמגדיר אותה אפלטון, היא משפט שאני אומר, וכזה שלא בחנתי אותו לעומק, שלא חשבתי עליו.
מסתבר שהעולם מלא בדעות: אנו חיים בעולם שבו כל אחד אומר דברים מבלי שהוא בחן אותם לעומק, ואומר אותם רק מפני שהוא שמע אותם מפי אנשים אחרים. זהו העולם של החברה האנושית. כך היה בזמנו של אפלטון, באתונה העתיקה, וכך גם בימינו אנו, בעידן הרשתות החברתיות, שהן כידוע "ממלכת הדעות".
נשאלת השאלה, מה בעצם הבעיה עם הדעות? מדוע שלא פשוט נחגוג את ריבוי הדעות?
ראשית, הדעות אינן מבטאות חשיבה, אלא פשוט כניעה לדעות הרווחות. אבל יתרה מזו, אפלטון טוען שהדעות מובילות לאלימות, שכן כל דעה מתנגדת לדעה אחרת, ואין אפשרות להגיע להסכמה ביניהן. אם מבקשים להגיע להסכמה, ולשים קץ לאלימות ולמלחמות, נהיה חייבים לעבור לרובד אחר של השיח: השיח התבוני שנקרא פילוסופיה.
מהו השיח התבוני? זהו שיח שאינו מבוסס על הרגש, על תשוקות, אלא על נימוקים רציונליים, על הוכחות. רק בדרך זו נצליח להגיע להסכמות בינינו, ונצא מהסכסוך המתמיד בין הדעות.
כדי לדון בכל אלה, קראנו את המשך הטקסט של שטלה על אפלטון, שהתחלנו בשבוע שעבר. לאור הדברים פתחנו את הדיון ושאלנו: האם הדעות הן בהכרח מקור האלימות? האם כל אחד ואחת חושבים שהדעה שלהם היא האמת, כפי שטוען אפלטון?
הדיון היה פורה, בדומה לשיעורים הקודמים, וזאת למרות מגבלות הזום.
על אף המספרים המעודדים של הכיתה, העובדה שאין למעשה נשירה של תלמידות ותלמידים, וכן רמת הבגרות והידיעות שהם מציגים – אנחנו מודאגים, כמו כולם, מההמשך באופן הזה. משיעור לשיעור זיהינו יותר מסכים מוחשכים (אנחנו מבקשים ממי שיכול לפתוח מצלמות, אך לא מחייבים זאת כמובן), ושואלים את עצמנו איך אפשר להגיע לתלמידים שמאחוריהם, גם בימים אלה.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
פתחנו את השיעור השלישי בתרגיל כתיבה: התלמידים התבקשו לדמיין שיר שכותרתו "ילדה קטנה מושכת מפת שולחן" ולכתוב במה עוסק השיר, או אפילו לכתוב שיר ממש. חלק מהתלמידים כתבו שירים שהציעו אפשרויות שונות של פרשנות לרגע הזה של משיכת המפה, וחלקם כתבו בקצרה מחשבות על הקשר בין הרגע הזה לבין המטאפיזיקה, והסקרנות האנושית ביחס למה שיש בעולם.
בחלק השני של השיעור קראנו את השיר האמור של ויסלבה שימבורסקה "ילדה קטנה מושכת מפת שולחן. קראנו קריאה צמודה, והתקדמנו צעד צעד עם הילדה הזו, עם הסקרנות שלה, ואינסוף התוצאות האפשריות לתנועה הזו של משיכת המפה, אינסוף שקודם לידיעת הפיזיקה, או לניוטון, כפי שכותבת שימבורסקה. דיברנו על העולם כמעבדה, שבו אנו עורכים ניסויים, ושעריכת הניסוי טבעית לנו כבני אנוש.
בחלק השלישי של השיעור המשכנו עם הניסוי חזרה לעבר המטאפיזיקה, לקראת הביקורת של אריסטו על תורת האידיאות. התחלקנו לקבוצות וניסינו לענות על השאלה: האם המספר שלוש הוא דבר שקיים? לאחר מכן כל קבוצה הציגה את המחשבות שהיא העלתה - חלק באינטואיציה שמספרים הם משהו שהמצאנו, כלים אפילו, חלק באינטואיציה שהם משהו שגילינו ותמיד חיכו שם, וחלק שחיברו אותם לתורת האידיאות של אפלטון, וטענו שהדברים שאנו סופרים בעולם אינם המספר שלוש, שמתקיים רק כאידיאה מופשטת..
בשבוע הבא נחבר את הדיון הזה לביקורת של אריסטו על תורת האידיאות, ולאחר מכן נקרא את התעלויות של שיימוס הייני.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
השיעור של אתמול השאיר את יעל ואותי בהתלבטות. אבל תחילה השיעור, וההתלבטות בהמשך.
כדי לשחק עם פורמטי הלימוד ולשבור את המונוטוניות של פגישות זום שקשות לתלמידים, החלטנו לייצר שיעור מסוג שונה.
התלמידים קיבלו דף עבודה ובו 11 מושגים בפילוסופיה. חלק מהמושגים בדף יופיעו בבחינת הבגרות.
הם התבקשו להגדיר כל מושג ב 4-5 שורות.
במקביל, יעל ואני ערכנו שיחות אישיות עם שמונה תלמידים. מעבר לשמחת המפגש, המטרה היתה להתחיל לגשש לקראת נושא מחקר לעבודת הגמר של סוף השנה.
השיחות היו טובות, מהנות, חבריות, משמחות וגם יעילות.
בשש נפגשנו לשעה שיעור זום. המטרה היתה לקרא את ההגדרות של התלמידים ולעבוד עליהן טכנית.
אלא שרק שמונה תלמידים הגיעו למפגש הזום, וחלק גדול מהם לא היה זקוק לעבודה הזו (הם כותבים, אינטואיטיבית, טוב מאוד).
עברנו על ההגדרות באופן משועשע, פרוע מחשבה, מהנה ובוודאי לא לימודי פורמלי.
ולהתלבטות.
האם התחושה שהזמני עומד להפוך לקבוע מחייבת כבר מבט אחר?
שיעורים שלפני שבועיים היו נתפסים כמעולים, רק מפני שתלמידים הגיעו והיה גרעין של לימוד באווירה טובה, אינם מספיקים כבר (אולי!) לשנת בגרות.
האם זה לא הזמן לנסות להפוך את הלימוד לפורמלי יותר, לכבד יותר ולבגרותי יותר, או שעדיין יש מקום לסלחנות עצמית ולהבנה שהיא מתאימה למצב?
אין לנו תשובות. נמשיך לגשש.
Comentarios