במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
אנחנו מתחילים להתרגל בזהירות למפגש הפרונטלי המשמח. רק תרגיל הפינוי למרחב מוגן שערכנו בין השיעורים מזכיר לנו את המציאות, אבל סביבו הרגשנו את הרוח השורה על בית החינוך.
רוני חוזר לשאלת הצדק שעלתה בשבוע שעבר, בניסיון למפות את השאלות הגדולות שהיא מעמידה.
מהו צדק? מהו המקור שלו? חוש פנימי? תבונה? אלוהים? או אולי הטבע, כפי שחשב אפלטון?
מהם הביטויים של הצדק? בתי משפט, שופטים, חוקים ומשפטים וכן הלאה.
רוני מסכם את תפיסת הצדק של אפלטון דרך החלוקה המשולשת של המדינה ושל הנפש. חלוקה היררכית, שהיום נראית לנו כמעט שערורייתית. עבור אפלטון, הצדק הוא הנאמנות העיקשת לסדר הטבעי, שהוא היררכי במהותו: בין הגבוה והנמוך, כאשר הגבוה אמור לשלוט על הנמוך. כך השכל – החשיבה הרציונלית – אמור לשלוט על הרגש והתאווה, וכך המלך-הפילוסוף אמור לשלוט על המדינה שלו.
הצדק הוא הנאמנות לסדר הנכון, והוא גם הבריאות של הגוף ושל הנפש. נפש בריאה היא נפש שבה השכל שולט על הגוף ועל הלב, מקום הרגשות.
מאפלטון אנחנו עושים קפיצה גדולה לעת החדשה. רוני מתאר את התקופה ומסביר את המעבר משאלת הצדק לשאלות של מוסר. בעת החדשה, האנלוגיה בין הנפש והמדינה כבר לא מתפקדת באותה מידה, שכן קיים פיצול בין הפרטי ובין הציבורי. המוסר הוא תחום שחל על האדם הפרטי, כאשר מדברים על פוליטיקה כעל התחום הציבורי.
בעת החדשה, השפה הפילוסופית זנחה את המושג "צדק" (מושג מטפיזי מדיי) לטובת מושגים כמו "חוק" או "חובה מוסרית", כמו בפילוסופיה המוסרית של קאנט (המאה ה-18, גרמניה). הצדק נשאר נחלתו של השיח הפוליטי-כלכלי, כמו במושג "צדק חלוקתי". הוא היה עקרון העל של השמאל האירופי במשך 200 השנים האחרונות.
ובחזרה לשאלה המוסרית, המתנסחת כך: מהי החובה המוסרית?
כדי להבין זאת, רוני מחלק טקסט של הסופר הצרפתי קאמי, מתוך ספרו "הנפילה". הנפילה היא בדיוק המקום של חוויית הבושה, שבה הגיבור מבין עד כמה הוא אינו עומד במבחן המוסרי שהוא נקלע אליו ערב אחד. היה עליו לעשות את חובתו ולרוץ לעזרתה של אישה שהפילה את עצמה למים, והוא לא עשה זאת. מאז, הוא אינו יכול להמשיך בחייו.
אלה השאלות המוסריות שמובילות אותנו לשאלה המוסרית המרכזית: מהו מעשה טוב? שאלה שנבחן אותה בשבוע הבא. הכיתה, כרגיל, השתתפה באופן פעיל בשיעור, שאלה שאלות אמיתיות שמתוכן עלה דיון על המעשה המוסרי.
לאחר ההפסקה, אנחנו שבים לסיפור "ההופכים את עורפם לאומלאס" שממנו קראנו בשבוע שעבר. אז, עצרנו בשלב שבו הסופרת מבקשת מאיתנו לדמיין את ההיבטים הנוספים של אומלאס, "כטוב בעיניכם". התלמידים שנשלחו עם משימה לכתוב אוטופיה על "היום שאחרי", נתקלו כצפוי בקשיים שונים. לפני שאנחנו ממשיכים לקרוא, אנחנו משוחחים על הקשיים האלה, הקושי לכתוב אוטופיה. כשאנחנו ממשיכים לקרוא, אנחנו מבחינות ביתר קלות בכל האסטרטגיות המשוכללות של לה-גווין בשרטוט האוטופיה הזו. האזכור של האורגיות והסמים שמופיעים בסיפור (כהמשך התיאור של העיר האוטופית), מהווים "פחים", שביני לבין עצמי אני מתלבט כיצד לגשת אליהם מול תלמידים ותלמידות בכיתה י'. הרגע הדרמטי בסיפור מגיע כשהמספרת שואלת אותנו שוב, "התאמינו לי? התקבלו את החג, את העיר, את החדווה? לא? אם כך הרשו לי לתאר לכם עוד דבר אחד". בדקות הבאות האוטופיה של אומלאס מתנפצת לרסיסים של אימה. אני מציע לתלמידה לגשת ללוח ולצייר תוך כדי הקראה, את התיאור של המרתף, ושל החדר הקטן שבו נמצאת הילדה – זו שאומלאס תלויה לא בה, אלא באומללות שלה. המתח גובר לצד הזעזוע, והתלמידים מפצירים בי להספיק לסיים את הסיפור לפני שתגיע השעה שמונה. אנחנו מצליחים לעשות זאת ומסיימים עם המשפט שהוא גם הכותרת של הסיפור, והתלמידים נשלחים הביתה, לחגוג את ראשית השנה החדשה, עם מחשבות על מה שזה עתה קראנו. האם מתעוררת השאלה הפילוסופית, האם עדיפה טובת הכלל על פני טובת הפרט? האם אלה רגשות של זעזוע ואמתפתיה נוכח הזוועה שגילינו במרתף? (תמיד יש מרתף). האם אנחנו מרשות לעצמנו להיאחז בתקווה שדי באדם אחד, גבר או אישה, שמפנים את עורפם לאומלאס? ומה למדנו על אוטופיה?
הרבה חומר מצטבר שאנחנו מצפים להמשיך לעבוד איתו גם בשבוע הבא, על רקע הדיונים הפילוסופיים בתחום המוסר.
שנה טובה!
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע המשכנו בקריאת ההיגיון השני של דקארט, במסע לקראת וודאות...
התחלנו ברפרט קצרצר שהעבירה שחר על דקארט האיש - שמסתבר שבעצמו היה למוד-תלאות, בודד, ומוכה גורל.
התחבטנו בשאלה עד כמה דקארט רציני בהטלת הספק, ועסקנו ברעיון של ספקנות מתודית. העמדה הספקנית עוררה הרבה אי-נחת, עד כדי ששאלנו מדוע להחזיק בה? ומה ניתן להשיג באמצעותה?
לשמחתנו הגענו לטיעון הקוגיטו המפורסם (בניסוח של ההגיונות).
שמנו לב לאור זאת, שהמעבר מ[אני חושב משמע אני קיים] ל[אם מישהו חושב אז הוא קיים] לא עובד! זאת משום שהקוגיטו מבוסס על רפלקסיה ואינטרוספקציה, והוא טיעון מסוג מיוחד: טיעון פרפורמטיבי - הוא תקף רק בגוף ראשון.
ככל שהוא מעניק וודאות גבוהה יותר, כך תחום החלות שלו קטן יותר.
תהינו על שאלת ההתמדה של המחשבה - מה מבטיח את המעבר שלי עצמי בין נקודות זמן שונות? מה מבטיח שיש התמדה של האני החושב מרגע אחד בזמן למשנהו. עם זאת שמנו לב, שבכל נקודה כזו, לא צלח הניסיון שלנו לסתור את זה שיש משהו, והמשהו הזה הוא אני, והוא קיים.
אך מייד עלתה מחשבה מטרידה נוספת - כיצד נוכל לדעת על אחרים שהם חושבים? או על העולם החיצון שהוא קיים. מצד אחד עלה בידנו להגיע לוודאות, מצד שני לא ברור כיצד ניתן להמשיך מכאן לידיעות נוספות. בנקודה מותחת זו אנחנו עוצרים.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
שיעור מגוון אתמול בכיתה יב' בבר אילן. אנחנו מתחילים בפודקאסטים. אני מזכיר; זו ההערכה החלופית שלנו השנה. אבל בניגוד לשבוע הקודם, אנחנו לא בקטע עיוני היום, אלא טכני לגמרי.
זהו חלק מהגיוון והכייף (לדעתנו) בעשיית פודקאסט. אני מציג על המסך הגדול את תכנת העריכה החינמית המקצועית Audacity, ועובר עם התלמידים על הפונקציות הבסיסיות של התכנה.
בין לבין: תרגיל הליכה למרחב המוגן ואנחנו חוזרים ישר להתחלת חזרה לבגרות ועוברים שוב על המושגים "טלאולוגיה" ו"דאונטולוגיה באתיקה. אנחנו מזכירים את התועלתנות כדוגמה לחשיבה טלאולוגית ואת הציווי המוחלט כדוגמה לחשיבה דאונטולוגית.
מעניין שחלק מהתלמידים טוענים, כמעט אינטואיטיבית ללא התעמקות, שהציווי המוחלט קורס לתוך חשיבה טלאולוגית.
מעניין.
המשך השיעור מיוחד. יעל קוראת בקול את סיפורו של אתגר קרת על נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים.
אנחנו צריכים למצוא דוגמאות חשיבה דאונטולוגית וטלאולוגית בסיפור והדיון רץ.
ונקודה לסיום: כנראה שנהגי אוטובוסים ואוטובוסים סרבני פתיחת דלתות מעסיקים את התלמידים שלנו הרבה, ואנחנו מוצפים בקבוצת הווטסאפ שלנו.
Comments