במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
איך עימות בין עמדות ותפיסות בא לידי ביטוי ביצירה אמנותית, לעומת בדיון פילוסופי? שאלתי (אני, עדי, היי) את התלמידות והן הצביעו על אלמנטים: זהות הדוברים, מעורבות של רגש, פרטים כגון מקום וזמן. הזכרתי להן שגם הן, בתחילת השנה, כתבו תרגילים שבהם הן הפכו קונפליקט "נקי" לסיטואציה דרמטית ספציפית, עשירה בפרטים.
דרך השביל הזה נכנסנו אל הטרגדיה היוונית, יצירה שלדעתי צריך להכיר כמה מוסכמות ומאפיינים לפני שמזנקים לתוכה וקוראים. הצגתי לכיתה את הרקע התרבותי שבתוכו צמחה הטרגדיה האתונאית, את החשיבות האזרחית של התיאטרון ואת העבודה של הטרגיקונים עם אותם מיתוסים המוכרים היטב לקהל. את המבוא הזה עוד נמשיך בשיעורים הבאים.
בינתיים, כדי להתחיל להתוודע לעימותים הקיומיים שמצויים בבסיס הטרגדיות השונות, וגם כדי לנער את החשיבה היצירתית, ביקשתי מהכיתה לכתוב תרגיל. חילקתי דפים ובהם פיסות קטנות מתוך כמה טרגדיות שונות. רפליקות בודדות או חילופי דברים שבהם מרוכז קונפליקט חשוב במחזה. התלמידות התבקשו לעיין בטקסטים, לבחור את זה שמסקרן אותן ובהשראתו לכתוב טקסט, יצירה קצרה. היה מעניין לעבור בכיתה ולשמוע את השאלות שהתרגיל העלה. הרבה מהן היו שאלות ״מותר לי״: מותר לי להמציא? מותר לי להשתמש בקללות? מותר שזה יהיה שיר? מותר לבחור שניים?
התשובה היתה תמיד כן, ואצלי הולכת ומתחדדת ההבנה שהתרגול היצירתי נחוץ, פיתוח הרשות הפנימית לחקור מרחבים בדמיון, בלי לחשוש להיכשל במשימה. הצורך באישור היה ניכר, כולל תלמידות שביקשו להקריא לי את הטקסטים בפינה בצד ולשמוע שהם ״בסדר״. ביקשתי מהכיתה להביא את הטקסטים במפגש הבא.
אני מקווה שככל שירבו תרגילי הכתיבה, וככל שהתלמידים ישמעו את חברותיהן לכיתה הולכות ומעזות, גם המהססים יצברו ביטחון ויכתבו.
החלק השני של הפגישה אתמול עסק בנושא הטיעון , הצגתי (קובי) בתחילה את מרכזיותו של האמצעי של הטיעון בכתיבה הפילוסופית ועד כמה כל דיון פילוסופי טוב ופורה חייב להביא עצמו בסופו של דבר בצורה של טיעון . בהמשך לכך הצגתי את האופן בו טיעון מורכב משני חלקים למעשה, הנחות ומסקנה. ההנחות מציינות את ההצדקות שנתפסות כאמיתיות , אם זה עובדות ואם זה הסכמות ביננו לשיח ואילו המסקנה היא המטרה שאנו מעוניינים להוביל את בן השיח שלנו אליה.
בהמשך לכך פתחנו בשורה של דוגמאות שמנסות להראות עד כמה כדי להגיע למסקנה חייבים להתחיל בהנחה כלשהי, עד כמה ההנחות יכולות להיות לפעמים מגוחכות וטריוויאליות ועדיין להוביל למסקנה שבה אנו חפצים. כמו כן הראינו גם מהכיוון ההפוך אילו הנחות אפשר להעמיד למסקנה מסוימת כדי שטיעון יהיה תקף. בהמשך לכך חידדנו את ההבדל בין טיעון תקף לאמתי. נקווה להמשיך בשיעור הבא את נושא הטיעון אבל הפעם לדוגמאות קצת יותר גדושות פילוסופית אותנו אל סוף השיעור. נתראה.
בכיתה יא' של ענבל המאירי ויואב רונאל:
בחלק הראשון של השיעור המשכנו עם דקארט. קראנו שוב את הפסקאות הראשונות של ״הגיונות״, ודיברנו על המשמעות העמוקה של הספק הרדיקלי שדקארט מציע. על האופן שבו הוא זורק לפח לא רק אמונות ודעות, אלא גם את חוקי ההיגיון והסיבתיות. לאחר מכן דיברנו על הצורה האוטוביוגרפית של הטקסט שלו, וכיצד היא קשורה להיוולדותו של הסובייקט המודרני. בחצי השני קראנו משיריה של ויסלבה שימבורסקה. דיברנו על האופן שבו הם מפצירים בנו לחווות את העולם כמופלא ובעל ערך, ואף עשינו תרגיל כתיבה קטן בו ביקשנו מהתלמידימ/ות לתאר חוויה ביום שלהם אותה הם פספסו כי היו מוסחים.
במגמת הספרות הערבית
בכיתה י' של איאד ברגותי וגלי עגנון
השיעור התמקד בכלי של "עץ הבעיה" ככלי לפיתוח חשיבה ביקורתית ויישמנו אותו על בעיות חברתיות מעולמם הקרוב כמו בריונות ולחץ מלימודים ("עץ הבעיה" הוא כלי אנליטי המשמש להבנת הגורמים לבעיה. הוא מורכב מתרשים זרימה המציג את הגורמים לבעיה כענפים, והתוצאות של הבעיה כעלים. מודל עץ בעיה מתחיל בזיהוי הבעיה העיקרית. לאחר מכן, הבעיה מפורקת לגורמים הבסיסיים שלה. גורמים אלו מוערכים על פי משמעותם והשפעתם על הבעיה. הגורמים החשובים ביותר מובלים לענפים חדשים, והתהליך חוזר על עצמו עד שהגורמים הבסיסיים ביותר של הבעיה מוצאים. מודל עץ בעיה הוא כלי חזק שיכול לשמש למגוון מטרות, הוא קל לשימוש וניתן להתאים אותו למגוון סוגים של בעיות).
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
שבנו אל הדיון בו פתחנו בשבוע שעבר, בדבר היחס בין האתי לאסתטי, וסיכמנו את הקריאה שלנו ב'ביקורת כוח השיפוט' של קאנט. הרחבנו עוד על 'משפט הטעם הטהור', ועל המחשבה הקאנטיאנית לפיה השיפוט האסתטי מהווה קטגוריה עצמאית ונפרדת, שאינה כפופה לשיקולים אחרים - מוסריים, פוליטיים או דידקטיים, למשל. שוחחנו על 'הביקורת החדשה' ועל הרעיון כי ליצירת האמנות מעמד מלא ושלם משל עצמה, שאינו תלוי בגורמים חיצוניים לה, כמו למשל כוונת היוצר או הקשרה הפוליטי. שוחחנו על היחס בין טענות אלו לתשתית הרעיונית שהניח קאנט, וחשבנו על הדרך הארוכה שעברנו מגלות המשוררים האפלטונית ועד לקריאה המודרנית של 'אומנות לשם אומנות'.
ניסינו לבחון האם ובאיזה אופן ניתן להסתייע ברעיונות אלו להבנת יצירת האמנות המודרנית: האם, למשל, ציורים כאלו של רותקו, המוותרים על הצגה של דימוי ממשי, מאפשרים לנו להתקרב יותר לחוויה אסתטית טהורה? להתמקד ביחסים בין צורה וצבע, ולהניח ביתר קלות לדעותינו הקדומות, בשעת התבוננות ביצירה? ליאור העירה בחכמה שלעניות דעתה האמנות המודרנית, כזו של רותקו, היא דווקא פוליטית במיוחד, ולו משום שהיא מתחככת בהכרח בשאלת הגדרתה של האמנות ומאתגרת אותה.
הנחנו מאחורינו שאלות גדולות וקצוות לא סגורים, כפי שלמדנו לאהוב, ועברנו לדון בעמדה מנוגדת בתכלית ביחסה לשאלות אלו - המרקסיזם. פתחנו בהיכרות כללית ומבואית עם הגותו של מרקס, וקראנו פסקאות בודדות מתוך 'המניפסט הקומוניסטי'. גרגורי, שעוד מכיתה י' מצטט את מרקס ומצפה לדון בו, הסביר לנו בעיניים דולקות על המהפכה התעשייתית, על העבודה המנכרת ועל המגיפה הבורגנית. מרקסיסט אמיתי! אביב הקפיד להביע אי נחת, מתעקש שהטענות המרקסיסטיות חסרות ביסוס פילוסופי ראוי. השניים עוד הוסיפו להתווכח ביניהם על צדק חלוקתי בדרכם אל מחוץ לאוניברסיטה, כשנפרדנו לשלום.
Comments