אוניברסיטת חיפה 11.05.2026

שבוע 26 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

השבוע ניסינו להתחיל בצעידה חזרה לתלם ממנו יצאנו בזמן הסבב האחרון עם איראן, חזרה לנושא השנתי שלנו - מונולוג, דיאלוג ופוליפוניה. 

מטרת השיעור הייתה לעגן את הנושא דרך דיון בגבולות העצמי, כלומר לראות במונולוג-דיאלוג-פוליפוניה לא רק צורות של שיח אלא צורות של זהות והזדהות.

פתחנו בחזרה לשלוש המשוררות עליהן כותב שמעון אדף במסה "וראיציות גולדברג" ומבנה הזהות שהן מציגות: לאה גולדברג והזהות ה"לכידה", הסגורה על עצמה (הנקשרת למוטיב הבדידות של הקיום אותו פתחנו אי-אז בקריאה בלוינס על היידגר); דליה רביקוביץ' עם הזהות הנזילה; יונה וולך עם הזהות ה"ריקה". ראינו איך זו אינה רק שאלה של זהות, אלא של יחס לזהות. 

העיגון הפילוסופי של הדיון הספרותי נפתח בשאלה מה היא בכלל זהות, והקשר בין "זהות" ו"זהה", כלומר דבר הזהה לעצמו, או הI=I כפי שפיכטה ניסח זאת. בכך ראינו שכבר המילה זהות מגלה לנו המון על תפיסות של זהות, בפרט כזו לכידה, מונולוגית אם נרצה, אותה קשרנו גם לקוגיטו הקרטזיאני. 

דיברנו על התודעה האוקיינית של פרויד ועל תהליך האינדיווידואציה וראינו שברגע שיש הבחנה בין אינדיבידואל ועולם, עולה שאלת הגבול ביניהם.

מי שעזרה לנו לאתגר את תפיסת העצמי בעל הגבולות הברורים היא ג'ודית באטלר, שבספרה Bodies That Matter מאתגרת את התפיסה שלנו את גבולות הגוף ובכתבים מאוחרים יותר ("באטלר הפוליטית") שואלת על מי אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "עצמי" - דוגמה ברורה לכך היא העובדה שגם אנשים פרטיים וגם מדינות לוקחות לעצמן את הזכות ל"הגנה עצמית" - האם גם מדינה היא "עצמי"? דוגמה אחרת היא זוגות שמתחילים לדבר בלשון הרבים "אנחנו".  

דיון מרתק במושגי הזהות הדיכוטומיים שעלו בכיתה (גבר/אישה, יהודי/ערבי, ישראלי/פלסטיני) הציף את הרעיון שגבולות העצמי, עד כמה שאנחנו מנסים להמשיג אותם, הם תמיד "מחוררים", נזילים במידת מה ומובנים היסטורית. עלו התנגדויות ותובנות מדהימות בכיתה, למשל איילת טענה שמושגים הם לא גמישים אם אנחנו הגדרנו אותם (כמו שהגדרת הריבוע היא לא גמישה) והביאה אותנו לדיון במקורות היווניים של הניגוד הוויה-התהוות (למשל נצחיות האידאות מול השתנות התופעות אצל אפלטון).

לאחר ההפסקה, קראנו בטקסט "הסוס" של מרטין בובר, שבו מוצגת גישה דיאלוגית לזהות ולקיום, המבוססת על הבחנה בין יחס "מבודד" בין שתי ישויות (אני-לז) לבין יחס הדדי והרמוני (אני-אתה). לאחר הקריאה (הלא פשוטה כל כך), התלמידים והתלמידות קיבלו משימת כתיבה, טקסט תחת הכותרת "מפגש ששינה אותי". הופתענו לגלות שאל מול הטקסט הדי נעים של בובר, רבות מהתלמידות כתבו טקסטים קשים ועצובים, על מפגשים עם אנשים שנפטרו מאז. היה מרגש לראות את התעוזה להביא טקסטים כאלה למרחב הכיתתי, ויחד עם זאת לא פשוט, במיוחד שזה היה כבר בדקות האחרונות ולא היה די זמן לעבד ולאפשר לתלמידים שכתבו דברים יותר "קלילים" להתגבר על המבוכה ולהקריא.

בקיצור, שיעור עמוס בכל טוב המכוון לאיסוף של השנה הכאוטית והמעניינת שעברנו. 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

לא התקיים שיעור בגלל הבגרות במתמטיקה

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בחצי הראשון של השיעור נערכה בחינת המתכונת. בחצי השני המשכנו בקריאת ״בדלתיים סגורות״. התמקדנו בקשר המעניין שבין הרעיון הפילוסופי של סארטר לבין התיאטרון כמדיום, שמציע מימוש ייחודי וחי לרעיון זה. העובדה שהתיאטרון הוא צורה אמנותית שמתרחשת בזמן קצוב ובמקום מוגדר מספקת גם לצופים התנסות שמקבילה לזו של הדמויות. תכונתו היסודית של התיאטרון, שהוא נוצר עם אנשים בנוכחות אנשים מחדדת את התלות שמוצגת בין שלוש הדמויות בגיהינום, וראשיתו של התיאטרון כ״מקום שרואים בו״ ממחישה את המרכזיות שמיוחסת במחזה ל״מבט״. המשכנו בקריאה תוך התמקדות בסצנות נבחרות, עד תמונת הסיום, ובשבוע הבא נתייחס באופן ממוקד בשאלות שיופיעו בבגרות.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

אז הבנו שרוב התלמידים אם לא כולם לא מתכוונים להגיע לשיעור בגלל בגרות במתמטיקה שתהיה למחרת. לאחר דיונים מתמשכים והבנה שיתקיים שיעור, נו טוב וגם קצת שוחד של דימא שאם יגיעו היא גם תעזור להם בהמשך להתכונן למבחן, הצלחנו להביא שלושה- כמות מכובדת לסיטואציה, לכל הדעות. לכיתה הריקה והמוארת מדי שלא לצורך, בה דימא ואני ישבנו מצפות, נכנסו השלושה בנוכחות ברורה ומכובדת, תוך כדי שירת "היום יום הולדת" (בעברית! כי היה זה יום הולדתי) אוחזים במאפה ועליו שלושה קיסמים מאולתרים, בקציהם גחל מעשן, המבקש ומתאמץ לדלוק, מתאמץ ונכשל, שכן המצת של האדי וכוח הרצון של השלישייה המזמרת, לא הצליחו ליצור אש מתמידה, או ברוח אריסטוטלית, לא הצליחו להפוך קיסם לנר. אך התכלית הוגשמה, הלב התחמם כלהבה ענקית, אור גדול, חיבוקים ושמחה גדולה.  אף אחד לא רצה לחלוק איתי את המאפה, שהיווה תשתית לגחלים הכושלים, אז לא נותר לי אלא לאכול את כל המאפה לבדי, פחמימה אחר פחמימה, אכלתי אותו בשמחה ותוך כדי ניסינו להחליט מה נעשה בשיעור היום. אמנם רק שלושה, ובכל זאת התחלקו לשלוש אסכולות, האדי באסכולה הפיתגוראית אם תרצו- בואו נלמד למתמטיקה בראבק מחר מבחן וכל החיים תלויים בזה. זיזי באסכולה דיאלקטית- בואו נדבר ונתפלסף על כל דבר כל עוד הוא לא קשור למבחן במתמטיקה. ריטאג' אסכולה אסתטית זורמת- מה שתגידו, באתי לבושה פיגוז ובא לי לתעד את זה ולהעלות תמונות לאינסטגרם. יפה שעל אף המחלוקת החריפה והקריטית, הם לא רצו להתפצל למטרות אינטרס אישי, הם רצו שההחלטה שנגיע אליה, באשר היא, תחול על כולם. החלטנו לצאת יחד החוצה לדבר קצת פילוסופיה ורק אחרי ההפסקה נתפצל. 

אז ישבנו סביב שולחן בחוץ, ודיברנו קצת על הסטואה, לקחנו כמה עקרונות מהספר של אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, בתרגומה המסור של דימא, והצטרף אלינו בסקרנות בחור ושמו אור מהכיתה של עדי וקובי, שסיים מהר את המבחן במטאפיסיקה . בהפסקה הבנות רצו לאכול, ואור נשאר כל ההפסקה לשמוע עוד ועוד על הסטואה, ואף צרף ידידה נוספת, למפגש עם הפילוסופיה היוונית וההלניסטית העתיקה. 

אחרי ההפסקה דימא והאדי פרשו ללימודי מתמטיקה רציניים בעוד זיזי ריטאג' ואני נשארנו בחוץ לקיים את הדבר החשוב שתוכנן עוד מהשיעור שעבר: לא, לא את חלק הסיום של הסגולה הטובה באדם אליבא דה אפלטון, שהרי דפי השיעור האומללים הללו, שנגררים איתי כבר חודשים, וכמובן נכחו בתיק שלי גם היום- על אף שאין להם פרצוף, כשאני מכניסה אותם לתיק כל פעם מחדש, אני מרגישה שהם עושים לי פרצוף שאומר "באמא שלך, מה עוד לא הבנת? זה לא יקרה, אפילו את כבר לא מאמינה לעצמך ". אה, וגם לא המשך הדיון על הסרט הקצר המעולה שהקרנו בשיעור שעבר, וכבר הכנתי לו יובלים פילוסופים נוספים לזרום אליהם. אז איזה תכנון כן יצא לפועל? בשיעור שעבר זיזי הבטיחה לי שתעשה לי קעקוע חינה ביד לכבוד יום הולדתי, אז נשארנו בחוץ,  לקעקועי חינה ושיחות חולין, באוויר הנעים. ככה, פשוט. 

כשנהיה ממש קר נכנסנו פנימה לעבר שני החנונים שלמדו כל כך יפה, עד שהגענו להפריע. אבל היה כיף לדבר איתם ולא הצלחנו להחזיק את עצמנו, במיוחד זיזי לא יכולה שלא "למשוך להאדי בקוקיות". גם הפעם, כששאלתי את האדי אם הוא רוצה שאני אפנה אותנו מכאן כדי לא נהרוס לו את המומנט, הוא ענה שזה בסדר, הוא ילמד בבית, וזה מאוורר אותו. (אני מתה על הילד הזה!). וזהו, שיחות וצחוקים של סתם, שטויות, עד שכמעט סגרו עלינו את האוניברסיטה. כולם הלכו חוץ מכמה עובדים, ואנחנו, כל כך זרם לנו הסתם הזה, עד שלא הייתי מספיק אחראית לפחות ביום כזה, כשאין חומר להספיק לצאת הביתה בשעה סבירה, או אפילו קצת מוקדמת, אני יודעת כמה הנסיעה חזרה מאתגרת בשבילי, עם העייפות. ובאמת היה לי קשה בדרך חזרה, עד שעצרתי בצד איזה 40 דקות לפני הבית. ואז ניסיתי להמשיך לנסוע, לקחתי אויר, ומה אני רואה על ההגה? את הידיים שלי עם קעקועי החינה!! איזה מוטיבציה! שמחה כמו ילדה שקנו לה שמלת חג, אך להגיע הביתה ולקום מחר עם הידיים המקושטות בחינה. ללכת איתן לאימון, להרים איתן משקולות, ללכת איתן בערב לשיעור הגיטרה, כמה שוויץ יחסית לאדם שלא דוגל בהשווצות, די! תמשיכי… מקנאה בעצמי על היופי הזה וכל הזמן מסתכלת על זה ועפה על עצמי. ועכשיו העבודה האמיתית היא לתרגל את העיקרון הסטואי מהשיעור הראשון, לחזור על המנטרה של מרקוס אורליוס: "אדם יכול לאבד רק את ההווה", תחיי את ההווה! תהני ממנו, אל תאבדי אותו בעודך פוחדת מעתיד שלא קיים עדיין, תתרכזי ואל תחשבי על הבאסה שבעוד חמישה ימים החינה תמחק…