שבוע שלישי בקמפוס אוניברסיטת חיפה:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
מכל מיני סיבות היינו בהרכב חסר, ואולם, יש לזה יתרונות - המעגל הקטן נתן מקום לשיחה של ממש, שבה אפשר לבחון רעיון ולהגיב האחד לדברי השניה מבלי לחכות בתור ארוך, והוא גם אפשר לאחת התלמידות להשתתף לראשונה בדיון.
המשכנו את הדיון במקום בו עזבנו אותו לפני שבוע – קריאה פמיניסטית-מגדרית בסיפור גן עדן ובריאת אדם וחוה בבראשית פרקים ב-ג. כל חברותה הציגה את פרשנותה והתפתחה שיחה מעניינת מאד שבה עסקנו במאפיינים של כל אחת מהדמויות וביחסי הכח ביניהן, במה שהסיפור מספר ובמה שהוא מעלים או מכחיש, בשאלה מה מסביר הסיפור והאם הוא מכונן יחסים מגדריים או שמא מתקף מבנה חברתי קיים שבו נשים כפופות לגברים.
הצבענו על הפאסיביות של דמותו של אדם לעומת האקטיביות, הסקרנות, החושניות והכח לבחור שמאפיינים את חווה, שלמעשה מניעה את העלילה. שאלנו איך הדמות החזקה של חווה מתישבת עם העובדה שהיא נבראת כבריאה משנית לאדם ונוצרת מצלעו, ושהיא נענשת בכך ש"אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". הצבענו על כך שהסיפור מתאר שתי לידות זכריות – אלהים שהוא זכרי בסיפור יוצר את האדם ולאחר מכן יוצר את חווה מגופו של אדם – ולמעשה יש בו הכחשה של העובדה שמי שיולדות ויוצרות חיים הן נשים. עסקנו במשמעות של ההכחשה הזו, שהיה לה תפקיד מכריע בהכפפתן של נשים. ראינו שהסיפור מסתיים בלידה הראשונה, חווה יולדת את קין ויוצרת מדרש שם: קניתי איש את ה'. הזכרתי את הפרשנות הפמיניסטית שהציעה אילנה פרדס לפסוק זה, על פיה יש להבין את דברי חווה כהכרזה: יצרתי איש עם אלהים, כלומר, חווה נותנת ביטוי מפורש לכך שהלידה מעניקה לה כח השקול לכח הבריאה של האל, ומתוך הטקסט הפטריאכלי הזה מבליח קול חזק מאד של אשה.
דיברנו על מקומו של הסיפור בתרבות המערב ואיך הפרשנות הנוצרית קיבעה אותו כסיפור שמטיל על חווה את הקללה של מי שהביאה את החטא הקדמון על בני האדם ואת נפילתו מגן עדן. הצעתי שתחת הפירוש הרווח הזה אפשר להבין את הסיפור כסיפור של התבגרות והיפקחות אל הידיעה, הן המוסרית – דעת טוב ורע, הן המינית. בעקבות זה התפתח דיון מסועף על מהי מודעות ומה המשמעות של העדר מודעות והאם יש מין מצב גן עדני של העדר מודעות בניסיון האנושי.
התייחסנו לתופעות הרבות שהסיפור מסביר: למה נחשים זוחלים על גחונם, למה כה קשה פרנסתם של בני אדם, למה נשים יולדות בעצב, למה גברים מושלים בנשים, למה האדם מת ולמה הוא נקבר באדמה, למה האדם הוא יצור בעל ידיעה וניחן בהכרה מוסרית, למה אנחנו מתביישים בגופנו העירום, מה מקור המיניות ומה חלקה בהולדה.
שמנו לב שעל אף שהסיפור מקבע את היחסים המגדריים באופן ברור כיחסי שליטה של גברים בנשים, אפשר לזהות בו מגמה אחרת, על פיה חווה היא דמות מורכבת ורבת עוצמה, ואולי דווקא בשל כך היא מוכפפת.
לסיום, הדגשתי שביקורת הספרות הפמיניסטית הציעה מהלך מרובד של פעולה פרשנית פמיניסטית-מגדרית: ברובד אחד היא עוסקת בחשיפה של יחסי כח ומבנים דכאניים שמופיעים בטקסט. ברובד אחר, משום שטקסט ספרותי טוב הוא רב קולי ונושא בתוכו מגמות שונות וסותרות, קריאה פמיניסטית עשויה לחלץ מתוכו הבנה חדשה של יחסים מגדריים. קריאה כזו היא לא פעם קריאה חתרנית, כלומר היא הולכת כנגד המגמות הגלויות של הטקסט. כך למשל עלה מהאופן בו פרשנו את דמותה של חווה וגם מפרשנותה של אילנה פרדס.
כמו כן הדגשתי את כוחו של סיפור הבריאה הזה, שהוא מעט המחזיק מרובה, ומציע פרשנויות רבות ושונות ובלתי נדלות.
בחלק השני חזרנו לחדר משלך – קראנו חלקים מהפרק הרביעי והגענו לסופה של המסה. התעכבנו על הדברים הבאים: במאה השמונה עשרה האשה בת המעמד הבינוני התחילה לכתוב. וולף רואה בכך מהפכה. הרחבנו את הדיון בעובדה זו ובמשמעות שוולף מקנה לה. וולף מעירה על כך שלו היתה כותבת מחדש את ההיסטוריה היתה מרחיבה בתיאור השינוי הזה על פני תיאור מלחמה זו או אחרת. הדגשתי שטענה זו של וולף התפתחה במחקר ההיסטוריה הפמיניסטי לכתיבה מחדש של ההיסטוריוגרפיה של חברות שונות, שכוללת בתוכה חיי יומיום, חיי נשים, ילדים, וקבוצות שוליים.
וולף מעמידה את התפיסה שכתיבה היא תמיד חלק מרצף, משושלת של יצירות גדולות, ומדגישה את העובדה שכל אשה כותבת מתייחסת לנשים שכתבו לפניה, גם אם לא היו רבות כאלה. ציינתי שגם נקודה זו שמעלה וולף התפתחה לענף שלם של חקירה פמינסטית, שעוסק בחשיפה של יצירות שכתבו נשים לאורך ההיסטוריה ונשכחו או הועלמו.
עוד התעכבנו על מושג הצניעות הנוגע לנשים, וולף מציינת את ההשפעה של התביעה לצניעות על קשיי הכתיבה של נשים. כלומר, היא מצביעה על הדיכוי שמגולם בערך הזה שהושלך על נשים על ידי גברים לאורך ההיסטוריה. מכאן הסתעף דיון סוער וחשוב על צניעות והביטויים שלה במלבושיהן של נשים, ממחשופים עמוקים ועד לחיג'אב.
ככלל ראינו שוב ושוב איך מתוך הדיון המפוזר לכאורה והמלא בהערות אגב מבריקות ושנונות של וולף יצמחו ענפים שונים של מחשבה, מחקר ויצירה פמיניסטיים.
בכיתת הספרות הערבית של איאד ברגותי וסיגל נאור פרלמן:
לא התקיים שיעור. הכיתה היתה בטיול
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
אתמול התקיים שיעור בנוכחות מצומצמת מעט בשל משלחות לחו"ל ובחינת מתמטיקה שהתקיימה לתלמידים. ניצלתי את הזמן להליכה אחורה. שוחחנו וחזרנו על הדיון בתורת האידאות, למרות שזהו דיון שלישי בשלוש שנים אחרונות התלמידים עדיין מעכלים את צורת החשיבה האפלטונית השונה. לאחר מכן עשיתי חזרה נוספת אל הדיאלוג עם הסוקרטיים המוקדמים.
ביקשתי מהתלמידים לקחת פיסקה לא מוכרת להם מהדיאלוג לאכס ולפענח את המהלך הסוקרטי בה. רובם העולם עמדו במשימה יפה, הפליא על כולם עומר שניסח זאת כטיעון בעל מבנה גיאומטרי שמראה את הסתירה הלוגית שמתקיימת בהגדרה הראשונית . לאחר מכן ניגשנו לדיאלוג קריטי ופירקנו אותו לתת טיעונים בטיעון הכללי. התחלנו במעבר שיטתי על כל פסקת טיעון. כל תל מיד קורא, ומציג במילותיו את הטיעון דם והפרכתו. התחושה שלי שזה ממש מקדם את התלמידים בפיתוח חשיבה ביקורתית אוטונומית. נמשיך עם זה גם בשיעור הבא ומשם נעבור לדיון במיל והובס. נתראה.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
המשכנו בקריאה צמודה בהגיונות של דקרט. התחלתי ממענה לשאלות חכמות שהעלו חברות הקבוצות בסיום השיעור הקודם, ונותרו פתוחות: גלי ואופק טענו, בתגובה לטיעון הקוגיטו, כי הפסוק 'אני מרגיש, משמע אני קיים' ביכולתו להשיג תוצאה דומה. קראנו ביחד כיצד דקרט מתייחס לטענה זו, בסוף הפרק השני, ומפריד בין התחושה הפיזית לזו המנטלית, ואת 'התחושה המנטלית' כולל תחת המובן הכללי יותר של 'מחשבה'. במילים אחרות, ההכרה המודעת לעצמה היא שמוכיחה את הקיום, על כל התכולה הממלאת הכרה זו.
המשכנו להערה חכמה נוספת, של אביב, שטען כי המסקנה של דקרט מחויבת בלאו הכי לכללי הלוגיקה, היא הרי יוצאת מתוך הנחה שלא יתכן שאהיה קיים ולא קיים במקביל. גם הפעם פנינו לקרוא את תשובתו של דקרט בנושא, מתחילת ההיגיון השלישי, ודיברנו על המונח 'האור הטבעי'. התפתח דיון מעניין ובו שאלנו האם כללי הלוגיקה מהווים ידיעה, או שמע הם מעין 'ארגז כלים מחשבתי', המהווה נקודת מוצא לכל חקירה. הזכרנו גם את הרעיון של דקרט בדבר אידיאות טבועות מלידה, ואנו עוד נשוב לדיון זה בהמשך, לצד הביקורת האצפיריציסטית.
לאחר ההפסקה, הדיון בכיתה היה חי וסוער, בזמן שהוכחנו לצדו של דקרט את קיומו של אלוהים. לא מעט זעם היה שם, כנגד הטענות, וגם הרבה מבטים סקרנים וגלגלים מסתובבים.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
שלוש דקות של כתיבת רצף מחשבות היו נקודת הפתיחה שלנו, מי שרצו שיתפו ואז פנינו להמינגווי. ראינו סרט קצר על חייו והמשכנו עם הדימוי של קצה הקרחון המאפיין את כתיבתו ומשנתו, לפיה השמינית הגלויה של הקרחון היא השיא הגלוי/הכתוב של הסיפור ואילו שבע השמיניות של הדברים המושמטים מהעלילה מקנה לגלוי הרבה מעוצמתו (חזרנו לרגעים לסיפור הקצרצר שפגשנו בשיעור הראשון - "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"), דיברנו על כוחו של דימוי הקרחון, הרלוונטי לחיים בכלל, למפגשים עם אנשים ובהקשרים שונים, ועל ההשקעה הנדרשת מאיתנו כקוראים בחילוץ המשמעויות מהחלקים הנסתרים של הקרחון. עוד לפני הכניסה ל"הרוצחים" דיברנו על הקשרים הנוגעים לסיפור - על תקופת היובש בארה"ב, על עליית כוחם של הגנגסטרים ובראשם אל קאפונה, על פריחת הקולנוע באותו הזמן, ועל ההפרדה הגזעית הקיימת עדיין בארה"ב - דרך שני דימויים, ציור של אמא ובת שחורות המחכות בבגדים חגיגיים לפני שער אחורי של תאטרון הנושא את הכיתוב "כניסה לאנשים צבעונים" ופרסומת של סבון שבה ילדה לבנה נקייה שואלת ילד שחור מלוכלך למה אמא שלו לא רחצה אותו (שני דימויים שעוררו תגובות קשות, וגם שיחה על פרסומות כמשקפות מובן מאליו של תרבות בזמן נתון). אח"כ קראנו את הסיפור בחלוקת תפקידים, התחקינו אחר האופנים שבהם אנו יודעים שאל ומקס הם רוצחים עוד לפני שהם משתפים בכוונות שלהם, וניסינו להבין על מה בעצם הסיפור, אם הרוצחים נעלמים בסוף המערכה הראשונה, אולה אנדרסון מקבל בהשלמה את גורלו והסיפור מסתיים בלי רצח, בלי מניעים ברורים לרצח ועם ההכרזה של ניק אדמס שהוא מתכוון לעזוב את העיר. דיברנו על הייצוג השטוח-סטריאוטיפי של הדמויות למעט דמותו של ניק אדמס ועל מה שהופך אותו לגיבור הסיפור, על המפגש הראשון שלו עם רוע, עם ההתערערות שהוא חווה ביחס למציאות כפי שהכיר אותה עד כה, ועל הטכניקה הכמעט הקולנועית של המינגווי. צפינו בקטעים מתוך סרט הסטודנטים של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, שנראה כמו מעבר ישיר לחלוטין משפת הספרות לשפה הקולנועית, ולקראת סיום התחלקנו לקבוצות - כל קבוצה ניסתה למצוא מקומות בסיפור שבהם מתקיים הפער בין הציפיות למימוש, בין איך שהדברים אמורים להיות/לתפקד ואיך שהם בפועל. נשלים את המהלך בשבוע הבא.
Comments