אוניברסיטת חיפה 16.03.2026

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

היום (לאחר סבב של "אם היית מכשיר חשמלי איזה מכשיר חשמלי היית) פתחנו את השיעור בהסתכלות על מימז שמצמצמים עלילות של סרטים לתקצירים שנונים.

ואז יצרנו תקצירים כאלה בעצמנו לסרטים, סדרות וספרים. למשל:

ליהי - "חבורה של אנשים מתנהגים רע אחד לשני ומישהו באינטרנט מלשין עליהם" (הסדרה: גוסיפ גירל/אחת שיודעת)

עומר - טייס מגלה שילד קטן עם פרח מכיר את כדה"א יותר מהמבוגרים (הנסיך הקטן). 

לאחר מכן, קראנו (תחילה ברצף ואז לאט יותר) את הסיפור "הסיפור החמישי" של קלאריס ליספקטור. זו הייתה קריאה לא פשוטה, הן ברמה הלשונית הן בזו הספרותית, של סיפור מיוחד מאוד. ראינו איך אותה "עלילה" מוצגת בצורות שונות מאוד, איך אותו סיפור יוצר סיפורים שונים (שכולם מכונסים לתוך סיפור אחד). פירשנו מילים מסובכות כמו אכסדרה, דווי, טרנסצנדנציה...

שחר אמרה בהתייחס למספרת של הסיפור השלישי שאם הג'וקים המתים שבסיפור מזכירים לדוברת את פומפיי, זה לא כי היא עדה אלא היא "גם הארכיאולוגית וגם הר הגעש".

נועה שאלה האם שלט ה"בבית זה נעשתה הדברה" שהמספרת מתארת שקיים בלבה מתייחס לבית הקונקרטי בו היא גרה או לבית שהוא נשמתה. 

בתום קריאה שנייה וצמודה יותר, ראינו שהתלמידים (ואולי גם המורים) עייפים ולכן החלטנו לשלוח בקבוצה את משימת הכתיבה שתכננו. מחכים לראות מה ייצא

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

אתמול נפגשנו שוב בזום למרבה הצער, להמשיך את הלמידה שלנו. בחלק הראשון קראנו את הסיפור הקלאסי של המינגווי "הרוצחים". ניסינו לראות כיצד הסיפור מתכתב עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (המינגווי וסארטר הכירו זה את זה באופן אישי).

דיברנו על קבלת המוות, על בחירה מוסרית של הדמויות אל מול הרוע, וכיצד אפשר לחיות בעולם חסר פשר והגיון.

בחלק השני המשכנו את קריאת "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" של סארטר. דיברנו על הדרך שבה חברה הופכת למוסרית, כאשר כל אחד ואחד מחבריה בוחרים בחירה מוסרית. חברה אחרת הופכת לחברה מסואבת, כפי שאנחנו רואים היטב בימים אלו.

דיברנו גם על חרדה אקזיסטנציאליסטית, כיצד היא נגרמת וממה היא נובעת, וכמה אנו מכירים באחריות שלנו בעולם.

בחלק השלישי התלמידים.ות המשיכו בעבודות החקר שלהם.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בשיעור האחרון קובי קרא עם הכיתה קטעים מתוך "המיתוס של סיזיפוס" מאת קאמי. הטקסט משתלב בכמה מעבודות החקר/מסות של תלמידות הכיתה, וכן מהווה שער-כניסה-בשנית לאקזיסטנציאליזם, שעליו דיברנו גם בשנה שעברה ונחזור אליו כעת.

שאלת ההתאבדות, שאלה ראשונה במעלה, הוצגה דרך קריאה בפסקת הפתיחה שמדגישה את ההבדל בין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית לבין גישותיהם של דקארט וקאנט, למשל. ניכר שהנושא – משמעות החיים והאבסורד – עורר את תשומת ליבן של התלמידות, ובשילוב עם הטקסט היפה של קאמי, שמזמין לקריאה, היה קל יחסית לקיים דיון, אפילו בזום.

רעיון האבסורד, "פירוד בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו", עורר בחלק מהתלמידות את הסברה שהפילוסופיה של קאמי מבטיחה איזשהו מזור, משהו מספק יותר מאשר רק הכרה באבסורד והכרה בהכרה בו, בניגוד לטעותו של אורפאוס, ואיזושהי הסכמה סיזיפית לפעול בתוכו, בכל זאת. קשה להשיב פניהם ריקם ולהוריד ציפיות בעניין הזה, אבל אני מקווה שככל שנמשיך בקריאה ובהיכרות עם האבסורד על מופעיו השונים, יתבהר גם איזה סוג של תגובה מציע קאמי למצב הקיומי הזה, שנחשף כששיבוש כלשהו מתרחש ברצף האוטומטי של החיים, וצצות שאלות ה"מדוע ולמה" המטרידות.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

אם ניקח את המלחמה, נוסיף לה רמאדן ונארוז את זה בזום, נקבל את אחד השיעורים הכבדים עם נוכחות של ארבעה תלמידים עם מסך כבוי ומהר מאוד נפחית אחת שרק התחברה ואז הלכה. מהצד השני של המסך יש אותי, באחת התקופות המאתגרות והכבדות בחיי (כבר לא נעים לי להגיד את זה מרוב שזה נשמע מוכר אחרי שנתיים כמפונה אבל הנה, הפתעה!) חיה על אדי אנרגיה, בצפון שכולו גמור נפשית כי עוד לא קם על רגליו מאז השיבה מהפינוי והמלחמה ואז חטף עוד מלחמה, וכולם כאן באמת אלללללה יסתור. אז באוירה צפונית נטולת ליבידו זו, כאן בגבול לבנון, ימים ולילות תחת רעשי מלחמה בלתי פוסקים, וברור שגם עם אזעקה ממש לפני השיעור ועוד אחת באמצע- משורטט הפרצוף של השיעור שלנו. דיוקנו של שיעור אם תרצו. 

אז ברור שכן, צפיתי לאתגר וצפיתי את התנאים וויתרתי מראש על המשך החומר הרגיל, ובחרתי ללמד משהו פשוט ומאידך משמעותי ורלוונטי- להלן הפילוסופיה הסטואית, אלא מה?! יאללה נלמד משהו ששווה ללמוד ולתרגל בכל יום בחיים בכלל ובימים אלה בפרט. אבל, על אף הבחירה באמת הקלילה, הרלוונטית והמשמעותית, בהנתן כל מה שתארתי כאן החוויה של השיעור הייתה כאילו קראנו באידקות את הטקסט של ביקורת התבונה הטהורה של קאנט בשפת מקור. 

 ובכל זאת, דברנו על כמה עקרונות סטואים והקראנו מעט מקורות קצרים (בעברית ובערבית) מאפיקטטוס ומרקוס אורליוס, וערכנו עד כמה שאפשר דיון המחבר בין עקרונות אלה לחיים. 

למדנו שהבסיס של היחס הסטואי למציאות נשען על זה שדברים מתחלקים לשניים- מה שבשליטתנו (מחשבות, דעות, תגובות) ומה שלא בשליטתנו (גוף, מוניטין, מלחמה, בחירות של אחרים).  דברנו על כך שלפי אפיקטטוס החרדה גדלה כשמתבלבלים ומנסים לשלוט במה שלא תלוי בנו למדנו שהשקט מגיע כשחוזרים למה שכן בשליטתנו — התגובה שלנו, הבחירות שלנו. קראנו בטקסטים שאומרים שהמציאות והפרשנות הן שני דברים נפרדים, הבחנו בין עובדה לפרשנות. הסטואיקנים לא אומרים "אין מלחמה", הם אומרים שהמלחמה היא עובדה, אבל ישנו העניין שאפשר לחיות ולבחור בתוך העובדה הזו, וגם החרדה היא הפרשנות שלנו לעובדה, ואת הפרשנות אפשר לשנות. דברנו על כאב פיסי שהוא כואב ולא נעים, אבל סבל הוא דבר נפשי- הוא מה שאנו מיחסים לכאב הלא נעים הזה. קראנו מאפקטטוס שמה שמטריד אותנו הוא השיפוט, לא הדברים עצמם, אם נשלוט בשיפוט נסלק גם חלק גדול מהסבל.

למדנו שההווה הוא כל מה שיש ולמעשה רוב הסבל מגיע מזיכרונות של העבר או פחדים מהעתיד, וברגע הזה ממש — אנחנו בסדר. ההווה הוא הדבר היחיד שאנו יכולים לאבד, ואנו מאבדים אותו הרבה פעמים כשאנו חרדים או כועסים או סובלים בגלל סיפורים שמספרים לעצמנו. 

תכלס, חוץ מללמד, כל השיעור תרגלתי בעצמי תרגול סטואי כדי לשרוד את העייפות והנעדרות של התלמידים, ושל עצמי. יותר קשה היה לתרגל השיעור הזה מאשר תרגול סטואי תחת טילים. דיברנו על זה שקורים דברים בעולם  ואנחנו עם האגו והריכוז העצמי שלנו מניחים הנחות וחושבים שהכל קשור אלינו. עסוקים בלשפוט אחרים, למה הוא ככה? למה מלחמה בדור שלי? למה התחצפו אלי? במקום להבין שיש מלחמה וחוצפה כמו שיש גשם ורעידת אדמה- זה טבע הדברים וזה טבע האנשים, לא קשור אלינו ולא בשליטתנו, אז אל לנו להתעסק בשאלות האלה, אלא ביחס שאנו בוחרים להתיחס למציאות וגם במחשבות שלנו שצריכות להתרכז במה שבשליטתנו. כחלק מזה אפילו הדגמתי להם- לא נכנסתם לזום בחזרה בזמן אחרי ההפסקה- אני יכולה לומר, האדי מזלזל בי, רימה מתנשאת מעליי חנין צופה בסדרה קוריאנית בזמן שהזום דלוק וכולי… בעוד שלכם יש את העולם והסיבות שלכם שלא קשור אלי בכלל, יש לכם עייפות מכל היום עוד לפני שנכנסתם לכאן, יש את ההתרחשויות בחייכם, אולי חנין רק חכתה לשיעור הפילוסופיה בשקיקה אבל שנייה מישהו דפק לה בדלת, אולי האדי סתם עייף או תכנן לרגע את פתיחת הצום, וכולי. אנחנו מריצים סיפורים וסרטים כאילו הכל סובב סביבנו. אדם חותך אותי בכביש ואני מתעצבנת ומקללת ואולי אשתו יולדת ברכב והוא ממהר לבית חולים. אנחנו לא יודעים. 

ויותר מכך גם אם זה נכון  ולא אוהבים אותי ומזלזלים בי- אין לי על כך שליטה. אני כאדם יכולה רק לעשות את מה שאני בוחרת לעשות- ללמד פילוסופיה הכי טוב שלי. ובעיקר לא להתבלבל ולהתעסק במה שלא תלוי בי. סכמנו את הנושא  עם הדוגמא שמרקוס אורליוס נותן, אנחנו משחקים שש בש ומתפללים לקוביות מסוימות בשביל לבנות בית 2,4, אבל בסוף יצא 2 ו5- וזה הכי סותר את התכנון שלנו! אנחנו לא שולטים במספרים שנקבל. אנחנו יכולים רק לבחור איך לשחק עם מה שיוצא לנו ובמקביל לא להעמיס סבל על עצמנו עם כל הפרשנויות- למה לא קיבלתי את מה שרציתי, זה בטוח רע, אני בטוח אפסיד, אני חסר מזל, למה זה קורה לי- כאן הסבל נמצא. מרקוס אורליוס אומר- תשחקו הכי טוב שלכם עם הקוביות שנתן הגורל. ו… מעניין מתי באמצע הסיכום החשוב הזה, התלמיד וחצי שנשארו חתכו בעצמם מהמסך, אבל מה אני אעשה, את מה שבשליטתי אז בלאות גדולה סיימתי את הסיכום הנושא, בתחושה שאף אחד לא מקשיב לי, מזל שעלי שלח להם את תרגום הטקסטים בערבית, אולי יום אחד הם יקראו את זה מתנה לחיים, ויאללה… תחי הפילוסופיה הסטואית!