השבוע ה 20 בבית החינוך באונ' חיפה. שמחים מאוד מאוד לחזור אחרי חופשת הפסח:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של נגה וייס/יא' של רותם וגנר:
חזרנו אל ג'יין אייר, שהעיסוק בו נעשה מקוטע עד מאד לצערי. התמקדנו בחלק השלישי במסע נדודיה של ג'יין, בו היא מגיעה לת'ורנפילד, ובו מתרחשים אירועים דרמטיים עד מאד.
עסקנו בכמה נושאים - האחוזה עצמה, היסודות הגותיים, דמותו של רוצ'סטר, וסיפורה של ברטה מייסון.
התחקנו אחר המפגש של ג'יין עם האחוזה ושמנו לב לכל מיני רמזים למשהו אפל ומאיים שעולה מבעד לפאר ולקבלת הפנים הנעימה כבר עם כניסתה לחדרה. התעכבנו על האזכור של רוחות רפאים ושל כחול הזקן, נזכרנו באגדה המבעיתה הזו ושאלנו למה היא מופיעה כאן. הזכרנו את האירועים המצטברים והולכים שמרמזים על סוד נורא שמוחבא בחדרי המשרתים שבעליית הגג, עד לחשיפתו המאוחרת מדי.
התעכבנו על דמותו של רו'צסטר – היו שראו בו דמות של גבר סוער והגון ומיוסר והיו שחשבו שהוא מניפולטיבי וכוחני ואנטיפטי. הסכמנו שהוא דמות רומנטית להחריד.
ולבסוף הגענו לדבר הנורא, דמותה של ברטה מייסון, המשוגעת בעליית הגג. עלתה מחלוקת יסודית בין אלו שאמצו את נקודת מבטו של רוצ'סטר על הסיפור שעומד מאחורי כליאתה בעליית הגג לבין אלו שראו בה קרבן של רודנותו. שאלנו מה התפקיד שלה בסיפור, ואיזה יחס יש בינה לבין דמותה של ג'יין. עלתה האפשרות הפרשנית שהיא משמשת כדמות מקבילה לג'יין, מעין דמות צל, שנוכחותה ממחישה את הצדדים המדכאים שבחיי נישואים ובדמותו של רוצ'סטר.
התייחסנו לסירובה של ג'יין לחיות עם רוצ'סטר אחרי שהתגלתה האמת ולעמידתה על דעתה. מה שמחזיר אותה שוב לנקודת המוצא של אשה בודדה שאין לה אדם בעולם ומוליך אותה לתחנה הבאה בנדודיה.
לקראת סוף הדיון סיפרתי להם על ספרן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר, המשוגעת בעליית הגג, שנחשב לספר המייסד של ביקורת הספרות הפמיניסטית האקדמית ותארתי את טענתן על תפקידה של ברטה מייסון, כדמות כפילה שמייצגת את הזעם והעוצמה החבויים של ג'יין. זאת כחלק מטענה רחבה יותר על האופן שבו התמודדו סופרות בנות המאה ה-19 עם דימויים של נשים במורשת הספרותית שיצרו גברים.
השעה שלאחר ההפסקה הוקדשה לערב השואה - למדנו את כתוב בעפרון בקרון החתום מאת דן פגיס. הצענו פרושים שונים לכותרת הסתומה הזו ו"נכנסנו" לקרון החתום. קראנו את השיר מילה אחר מילה. ראינו שהוא בנוי משני משפטים, האחד מתאר את הסיטואציה והשני הוא משפט תנאי ופניה. עוד ראינו איך שני המשפטים הקצרים האלה משלבים בין שני סיפורים דרך אזכורים של מילים ספורות – האחד הוא סיפור המשלוח הזה, שמיד מפנה אותנו לרכבות המוות והשני הוא סיפורה המיתולוגי של המשפחה האנושית הראשונה מבראשית פרק ד'. הרחבנו בדמותה של האני הדוברת, חווה, באופי הפניה שלה ובשפה שלה, בזיקה שלה לבנה הקטן ולבנה הגדול, בהעדרו המפורשת של האב, אדם, ובנוכחותו המשתמעת, ברצחנות שהשיר מתייחס אליה באופן מובלע, שנמשכת מהרצח הראשון ועד בכלל. ולבסוף בקיטוע שאפשר לפענח אותו בכמה דרכים אבל בעיקר הוא מנכיח את מה שאי אפשר לאומרו.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין:
הפגישה השבוע התחילה במצגת של דולב במסגרתה הציג את עבודת הגמר שלו. המצגת היתה מאוד דינמית וכדרכם של החבר'ה הצעירים עמוסה בשטיקים ויזואליים ובדיחות.
מעבר לזה היא קלחה והיתה בהחלט טובה. עם זאת, דווקא את הדבר החשוב בעבודתו החיבור בין הפילוסופי לספרותי נשכח, דולב קיבל משוב מכולנו לקראת מצגת הטד בסוף השנייה, נקווה שיפנים. החלק השני עסק בחזרה לבגרות של משנתו הפילוסופית של קאנט.
למרות שזו בערך הפעם הרביעית שנו מדברים של תפיסתו קאנט מצליח לעורר כעס בקרב התלמידים, בעיקר יש התנגדות לחשיבה הנוקדנית והלא מתפשרת שלו ואופן הגדרתו את המוסר. עברנו על התיאוריה החל מההסתייגות של קאנט מהתיאוריות ההטרנומיות של מוסר כמו תועלתנות, תוצאתנות, תפיסת המידות הטובות, האופן בו הוא משלב את היסוד הסובייקטיבי של רצון ביחד עם ההגבלה שמעניקה אובייקטיביות לרצון זה דרך האפריוריות של אותו רצון (רצון טוב ללא הגבלה) והאוניברסליות דרך החוק המוסרי.
המשכנו לדון בכללים המעשיים הקטיגוריים ובעיקר בכלל האוניברסליות ובכלל של האדם כתכלית. בחנו זאת לאור מקרים שונים (התאבדות, יחסים מיניים, הבטחה, אמירת שקר). נתראה שבוע הבא בניטשה.
בכיתה יא' של עומר בן דוד:
חזרנו מחופשת הפסח הישר אל הפילוסופיה של פרידריך ניטשה. לאחר רקע ביוגרפי קצר, קראנו ביחד את משל האיש המטורף, מתוך 'המדע העליז'. חברות הקבוצה זיהו מיד והעירו על השוני בין השפה הפילוסופית בה מתבטא ניטשה, הדרמטית והסוערת, לבין זו של הוגי הנאורות, בהם עסקנו לאורך השנה. לאחר הקריאה המשכנו בעשרים דקות של עבודה אישית, בתרגיל שהנחייתו הייתה כתיבת חיבור קצר תחת הכותרת "אלוהים מת". התוצאות היו מגוונות ויפות: היו שכתבו בנימה אישית, על מות האלוהים הפרטי שלהם; היו שהתמקדו בתופעה התרבותית ובחשש שמתאר ניטשה מניהליזם; היו אפילו שני שירים וציור!
לאחר ההפסקה, המשכנו לקריאה בכמה אפוריזמים נוספים של ניטשה. העלנו לדיון את ההפרדה שמציע ניטשה בין היסוד האפוליני לזה הדיוניסי, וחשבנו גם על הביקורת של ניטשה בדבר דיכוי היסוד הדיוניסי בקרב תרבות המערב, החל מימי הפילוסופיה הסוקרטית. הספקנו עוד לדון מעט בביקורת הניטשיאנית על הנטייה האנושית לבריחה אל עבר מציאויות מדומיינות: אם בדמות האלוהים, אם בדמות אמונה עיוורת בכוחם של המדע והתבונה - כפי שמציע סוקרטס, ואם במסגרת אימוץ של אידאולוגיות הטוענות לבעלות על האמת. בשלב זה החיבור ליום השואה היה מתבקש, ובזאת חתמנו.
בכיתה י' המשולבת של ענבל המאירי ויואב רונאל:
מהו הטוב ומהם חיים ראויים? אלה הן השאלות המלוות אותנו עם האתיקה של אריסטו, והפעם התמקדנו בתכליות, בפעולות אינסטרומנטליות שהתועלת מהן חורגת מהפעילות עצמה ובפעולות אינטרינזיות שהערך שלהן מצוי בהן.
תהינו על ההבחנות ביניהן, עד כמה המשמעות שאנחנו מייחסים לפעולות אינטרינזיות מחריגה אותן מהממד הפנימי להן, ודיברנו גם על חולשת הרצון ביחס לטוב שאליו צריך לשאוף. בחלק השני של השיעור התוודענו לאמנות המתייחסת לשואה באופן הפורץ את המוסכמות המקובלות, גם של החלוקה הדיכוטומית בין רוצחים וקורבנות, רוע וחפים מפשע. צפינו במספר עבודות העוסקות בהיטלר, מייצג הרוע האולטימטיבי (עבודות הווידאו "שיעור עברית" ו"מרסל מרסל" והמיצב "שטיח הציידים" של בועז ארד, ו-him של מאוריציו קטלן), קראנו שירים ("כף היד" של שימבורסקה ו"כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פגיס), והצצנו גם לקטעים מתוך יומנה של אתי הילסום.
השיחה נעה בין האפשרויות שלנו לבחור כיצד לפעול גם במצבים שבהם אין לנו שליטה על גורלנו, למקומה של פנטזיית הנקמה בחיים האישיים והלאומיים, לשאלות האם בכלל ניתן לייצג את השואה או רק להצביע על החלל שנותר מאחוריה ועוד...
Comments