אוניברסיטת חיפה 18.03.2024

המגמה המשולבת

בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:

אחרי התזכורת להיכרות עם ניטשה שעשינו בשבוע שעבר, ואחרי הצגת המושגים שלו "דיוניסי" ו"אפוליני", פניתי אני (עדי) ליוון העתיקה, לייצוגי שני האלים הללו ולצורה האמנותית של הטרגדיה היוונית. בדקנו איך האלים מופיעים במיתולוגיה, אילו תכונות גופניות מיוחסות להם, אילו אטריבוטים, על אילו תחומים הם ממונים, אילו סיפורים מלווים אותם. ראינו שכבר בסיפור ההולדת של כל אל יש מאפיינים שמהותיים לפעולתו בעולם ולכוחות שמיוחסים לו. ראינו איך כל תולדותיו של האל דיוניסוס מקפלות בתוכן את ריבוי הפנים שלו ושל התחומים שהוא מייצג. היין, האקסטזה, הנזילות, האפשרות לצאת מתוך העצמי, ההתחפשות, התיאטרון והמסכה – כל אלה יכולים להביא ברכה, לעודד פריון ולשמש פורקן בריא ליצרים, אבל הם יכולים גם להיות הרסניים מאוד, אכזריים.

בטרגדיה היוונית ניטשה מצא מיזוג טוב של שני היסודות האלה, ושאלתי את הכיתה למה לדעתם זה כך. מה דיוניסי ומה אפוליני בטרגדיה, בדגש על הטרגדיה כמופע תיאטרוני ולא כטקסט כתוב. אורי ואדם הציעו את המיזוג שהטרגדיה מציגה, דרך הדמויות עצמן, בין יצר לבין איפוק וסדר. מיקה ציינה את המקהלה – אבל דווקא כגורם "אפוליני" שמכניס סדר והיגיון. 

כאן התוודענו למחזה "הבקכות", ולמקהלה המסוימת – ששונה מאוד מזו של "אדיפוס המלך" המוכר לחלקם – שמביאה את הדיוניסיות דרך הריבוי, השירה, הריקוד, ודרך הזהות הספציפית שלה כבקכות. זאת לעומת הדיאלוג, האגון, בעל הצורה, המציג אינדיבידואלים בקונפליקט שמקדם עלילה. הצגתי לכיתה את עלילת המחזה ואת האופן שבו דיוניסוס מוצג כאל שהכחשת כוחו וחשיבותו גוררת תוצאות הרסניות. (וגם הצגתי בקצרה הפקה ישראלית של המחזה). פנינו לקריאת מעמדים נבחרים במחזה: פנתאוס בתחפושת, שיר מקהלה, מונולוג השליח השני. זה קשה. קשה לתלמידים לקרוא גם עברית פשוטה למדי, על אחת כמה וכמה את התרגום של שבתאי ליוונית. אבל מה אפשר לעשות? מילים, כדאי להכיר אותן. אז עד כמה שאפשר נתתי לקושי ולתסכול להיות. סיימתי עם מחשבה כללית יותר על האפשרות להשתמש בקטגוריות של ניטשה לדיון באמנות בכלל, לצד כמה דוגמאות (שקוממו כמה פנתאוסים בכיתה).

סיימנו את המפגש הכיתתי בסגירת מעגל עם האופן שבו ניטשה. רואה את המערב כמי שנטש את היסוד הדיוניסי בהוויה האנושית, מה שמייצר הדחקה שיכולה להתפרץ בצורה של אלימות, דכאון אקסיסטנציאלי, ניוון יצירתי . כנגד זה מציע ניטשה איזון בין הדיוינסי לאפוליני במושג הרצון לעוצמה, עליו נדבר אחרי פורים.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ויואב רונאל:

בחצי הראשון של השיעור דיברנו על תשוקה, אהבה וקפיטליזם כפי שמבינה אותן אווה אילוז. דיברנו על ההבדל בין צרכנות לבין אהבה והאופן שבו הקפיטליזם המודרני מטשטש הבדל זה. החצי השני של השיעור הוקדש לעבודות החקר - והכיתה בעיקר ישבה, קראה וכתבה הערות.

במגמת הפילוסופיה

בכיתה יב' של עומר בן דוד:

אנחנו עדיין בתקופת החזרות, והפעם עברנו שוב על המהלך של דקרט ב'הגיונות': החל מהספקנות המתודית, דרך טיעון הקוגיטו ועד להוכחות לקיום האל. הספקנו גם לתהות קצת לגבי אופייה של המטאפיזיקה כענף פילוסופי, על המורכבות הגדולה של התחום, והיעדרה של שיטה מוסכמת של כללי עבודה וחקירה. בעצם - ניסינו להבין כיצד חוקרים את העקרונות הראשונים של התבונה, באמצעות התבונה עצמה?! שימושי כאן הדימוי שמציע לוק, של העין המבקשת לראות את עצמה. לא פשוט. התנחמנו בידיעה שרובו הגדול של חומר הלימוד כבר מאחורינו, ושחיים שלמים של חקירה עוד לפנינו.

לאחר החזרה הקשבנו לרפרט של דיאנה, שבחרה לעסוק באכזריות. ראשית דיאנה הציגה הגדרה אפשרית לאכזריות, והתקיים דיון פילוסופי יפה על מרכיביה: האם אכזריות כרוכה בהכרח בכוונה תחילה? בחוסר מידתיות? בהפעלה של כוח? האם אכזריות יכולה להיות מוצדקת? נותרנו לשאול ועברנו הלאה, לדיון בהתייחסויות שונות של ניטשה ופרויד, כמו גם לביקורת על הקונפורמיות המוסרית שמדכאת יצר 'אנושי, אנושי מדי', ולהצעה לאפשרות של סובלימציה: מיצוי וויסות של יצרים אכזריים באמצעות, למשל, מעשה האמנות. דיאנה הייתה מצוינת וחדה.

במגמת הספרות הערבית

בכיתה י' של איאד ברגותי וגלי עגנון:

אתמול היה לנו שיעור מקוצר בגלל חודש הרמדאן. המשכנו בדיון שלנו על השיר ״הבאר הנטושה״, הדיון התמקד בשני השדות הסמנטיים העיקריים של השיר: החיים והמוות. התלמידים התבקשו למצוא בתוך השיר מלים הקשורות לחיים ולמוות, ואז עשינו סבב, פעם מילה על החיים ופעם מילה על המוות, כאשר התלמידים התבקשו להסביר את הבחירה שלהם (האם המילה ״אויב״ קשורה למוות או לחיים? ולמה).

אחת התלמידות בחרה במשפט ״ויושתק הרעש״ כמשפט הקשור למוות, אך התלמידה שלידה, בחרה במילה רעש לבד כסימן לחיים. פה התפתח דיון הקשור למושג התקומה- לחיים אחרי המוות, קישרנו את זה לעובדה שהמשורר ערבי נוצרי שהשתמש בתוך השיר בסמלים שונים מתוך הנצרות. בנוסף, קישרנו את הדיון לתמה המרכזית של השיר: ההקרבה- כמרחב סמנטי בין החיים והמוות. זה מתחיל כבר מהשם של ״הדמות״ המרכזית בשיר (המסופר כמעין סיפור) איבראהים (אברהם) וההקרבה של בנו, ההקרבה שהתקרבה למוות ונהייתה חיים.