את השבוע ה 20 בקמפוס אונ' חיפה פתחנו במפגש מליאה עם פרופ' אפרים לב, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באונ' חיפה. במרכז השיחה הציג הדיקן לתלמידים את נושא המחקר שלו – כתבים רפואיים מהגניזה הקהירית.
ההרצאה תיארה את הסיפור המרתק של הגניזה הקהירית וגילויה בסוף המאה התשע-עשרה ואת ההיקף והמגוון העצומים של כתבי יד יהודיים שהתגלו בה. העניין המחקרי המסוים שלו מתמקד בכתבי יד שעוסקים בהיבטים שונים של רפואה – ספרי רפואה, מרשמים וכו', והוא הראה לנו כמה מהם , תאר את מלאכת הפענוח שלהם והצביע על גופי ידע ניתן ללמוד מהם. היה מרתק!
אחרי ההרצאה התפצלנו לכיתות הלימוד:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
התכנסנו בכיתה, סופסוף בהרכב מלא, ולכבוד יום ההולדת של דוד אבידן (תודה לאילן על הפרט הזה שציין בקבוצה של מורי דרך רוח) דיברנו על מי שכינה את עצמו "רב אומן מגלומן".
התלמידות שזכרו את אבידן משירים שלו שקראנו בעבר ("הכתם נשאר על הקיר", "מזשיר") הזכירו את הרקע הקומוניסטי ממנו צמח ואת הלחמי המילים שמאפיינים את שירתו.
יחד קראנו את השיר "הרחובות ממריאים לאט" הפותח את הקובץ הראשון של אבידן והאזנו לביצוע של אסף אמדורסקי. מה מתרחש בשיר? מה פשר הנבואה המוזרה שהיופי ייעצר, שהשלוה תחתך, שהבוקר יתפחם מברקו?
איך הרחובות יכולים להמריא? התחושה בכיתה היתה שגם אם אין מושג על מה השיר, הוא מאד יפה, סוחף, מהפנט.
אוצר המילים בשיר (עיר, בטון, המראה, ירקרקות) הזכיר לרומיה את שירו של אלתרמן "ערב קיץ". אחרי שקראנו אותו חזרנו לאבידן והסתכלנו מחדש על השיר גם מבחינת המשקל הסדיר, החריזה, צירופי המילים שאין להם
אחיזה מחוץ לגבולותיו. נוכחנו שכל אלה נענים לפואטיקה של אלתרמן, וזאת למרות שאבידן שייך לחשובים במשוררי הדור שמרד בו.
בזמן שנותר חזרנו לרומן ההתבגרות "חופן של כוכבים" אותו סיימנו לקרא בבית, וכל תלמידה קראה בקול את החלק שאותו הכי אהבה.
בכיתה יא' של נגה וייס:
השיעור נחלק לשני חלקים, בראשון עסקנו בהקדמה של איאד ברגותי לספרו (כהכנה להשקה שתתקיים בקרוב). דברנו על נקודת המוצא ההיסטורית של הרומן שכתב. דרך זה דברנו על ההבדל בין ספרות להיסטוריה.
התלמידים יקראו קטעים מספרו של איאד למפגש הבא. במחצית השנייה המשכנו לקרוא את הגלגול והתמקדנו ביציאתו הראשונה של גריגור מחדרו. דברנו על תגובת בני המשפחה, על מימד הקומי בסצנה, ועל הרמז הטמון בתיאור ההנאה הגופנית שגריגור חש פתאום. מהי הנראה זו? על מה היא מלמדת? האם על השלמת הגלגול? האם על הפוטנציאל האדיר הטמון בו? הגענו בקריאה עד סוף פרק א' ונמשיך בשיעור הבא
בכיתה י' של ד"ר רותם וגנר:
אחרי ההפסקה התכנסנו יחד, שתי הקבוצות של מחזור י', וקראנו יחד חלק (קטן) מתוך הרומן של איאד ברגותי, סיפור עכּאא'י, שנכתב במקורו בערבית ותורגם לעברית לאחרונה. (הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021, תרגום מערבית: ברוריה הורביץ ויהודה שנהב שהרבני).
איאד מלמד בבית החינוך ואנחנו מתכוונות.ים לערוך ערב השקה לכבוד צאת הספר לאור.
פתחתי בהצגת הספר - הרומן נסוב על סיפורו של פאיז, מאמן קבוצת כדורגל פלסטינית בעכו באמצע שנות הארבעים. דרך סיפורו של פאיז הוא מתאר את סיפורה של החברה הפלסטינית ואת התגבשותה הלאומית ומציג בפני קוראי עברית ישראלים נקודת מבט שונה לחלוטין מזו שהם מכירים בשני עניינים עיקריים – ראשית בכך שהוא מתאר את החברה הפלסטינית בעכו משנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים באופן חי, יומיומי, שכונתי ומקומי, ומתוך כך ממחיש את ההוויה החברתית, התרבותית, הלאומית והפוליטית הפלסטינית מתוך סיפורה שלה. שנית, הוא עוסק בכדורגל! כלומר זה רומן שבוחר להתבונן בחברה דרך משחק שהוא, בין השאר, זירה שמתנגשות בה שאלות חברתיות, מעמדיות, תרבותיות ולאומיות.
רומן שכדורגל הוא נושא מרכזי בתוכו זה לא דבר כל כך רווח ועוד לפני שהתחלנו לקרוא שאלתי מה הם חושבים על התפקיד והמקום המיוחדים שיש למשחק כדורגל, או בניסוח אחר, אם כדורגל יכול לספר סיפור על חברה, מה יש בסיפור הזה שהופך אותו למעניין, על מה הוא מעיד? עלו תשובות שונות – משחק שקשור בקבוצה ואוהדים, בתחושת השתייכות, בזהות, ברגשות ויצרים חזקים, וגם – פשוט משחק, שמטרתו להנות ולשעשע.
פתחנו בקריאת ההקדמה לספר ובעקבותיה עלו שאלות ומחשבות רבות – מהי כתיבה היסטורית ובמה היא נבדלת מכתיבה בדיונית? מהי כתיבת היסטוריה של מנצחים ומהי כתיבת היסטוריה של מנוצחים? מה ההבדל בין מעמדם של מסמכים ותעודות לבין סיפורי על-פה בכתיבת היסטוריה?
מה מניחה ההקדמה על התפקיד של משחק כדורגל בהתגבשות של תפיסה לאומית? מה מעידה ההקדמה על טיבו של הסיפור שהיא מבקשת לספר? מהו הסוד שההיסטוריה אינה יכולה לספר? ולמה הספרות היא הסוגה שיכולה לספר את הסוד הזה?
הספקנו לקרוא את הפרק הראשון ולהתרשם ממנו, ואת המשך הספר יקראו כל אלה שנשארו במתח, מקווה שכולם.ן כמעט. תודה לסיגל ונויה שהצטרפו ותרמו לדיון.
בכיתה י' ספרות ערבית של איאד ברגותי וד"ר סיגל נאור פרלמן:
בחלק הראשון של השיעור השתתפנו בהרצאה על גניזת קהיר. בתחילת החלק השני שוחחנו על ההרצאה, שהייתה מעייפת לרוב התלמידים, בגלל התוכן ובגלל השפה. סיכמתי להם את ההרצאה, ודיברנו על ההיסטוריה של האזור ועל היחסים בין המוסלמים והיהודים בצל האימפריה האיסלמית בתקופותיה השונות. הבחנתי בפערי ידע רציניים ומפתיעים בהיסטוריה בכלל. אחרי זה, התלמידה מירה הקריאה טקסט שהיא כתבה והולכת לפרסם ב"מאוורר", הטקסט על סבתא שלה ז"ל, וניהלנו דיון על הטקסט עצמו, ניתחנו אותו ושוחחנו על הקשרים על הסבים והסבתות. הקריאה עודדה יותר תלמידות לקום בטקסטים שהם כתבו במשימה על "האהבה".
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של שי זילבר:
את הרפארט הכיתתי העבירה הפעם הודיה היקרה, וכך סיכמה אותו: "הרצתי לכיתה שלי על הקשר בין אהבה לניצול, ומתי בעצם עובר הגבול ביניהם. בהרצאתי השתמשתי בדיאלוג "המשתה" שנכתב על ידי אפלטון כמקור מרכזי עליו התבססתי לאורך העבודה. תחילה, לקחתי את השאלה מהי אהבה, ועניתי עליה באמצעות הדיאלוג. בנוסף, גיליתי בדרך על מערכת היחסים באותו הזמן שממנה ניתן לפרש מובן ראשון של ניצול באהבה. ברעיון הראשון של פיידרוס, הסברתי למה לדעתי האהבה היא לא המקור היחיד לאושר בחיים, ואפשר לחיות גם בלעדיה ולהיות מאושרים. לאחר מכן, המשכתי וסיפרתי על אכילס ושאלתי את עצמי אם הוא נאמן לבן זוגו או שמא לתהילה (ממקיוואלי) שיקבל עבור 'שמירת הכבוד' של מאהבו.
בהמשך דיברתי על פאוסניאס שמציין כי לדעתו יש שני ארוסים, אבל דיברתי רק על ארוס ההמוני. הקצנתי את מעשי 'אוהבי האהבה שלו' לאונס כדי למצוא פתרון הגיוני יותר לפתירת בעיית הארוס הזה. בהמשך סיפרתי על אריסטופנס המגהק והמשהק ועל כמה שהמחווה של אפלטון לסוקרטס היא טובה. כשלאריסטופנס יצא לדבר על האנדרוגינוס סיפרתי על כמה לדעתי התנהגותם קשורה להתמכרות שהיא מסוכנת יותר מהתמכרות רגילה כמו למשל עישון בהיריון.
סוקרטס מספר על שימור מצב ההיריון כדי להגיע להולדה שהיא האושר האמיתי, והסברתי על הטראומות הנפשיות או על פיצוץ האוכלוסין שמונע למעשה את האושר האמיתי. לבסוף, כשהגיע אלקיבידיאס סיפרתי על דרך התמודדות של אנשים עם אכזבה, שהרגישו מנוצלים.
למעשה, בעבודה הצגתי הרבה סיפורים שמתקשרים לאהבה וניצול כדי להנכיח את העובדה שהגבול בין אהבה לניצול הרבה פעמים מטשטש.
למרות שמאוד נלחצתי לפני הצגת העבודה, הרגשתי עם הזמן איך כל המתח משתחרר ושמחתי לקבל ביקורות טובות מחברי לכיתה. מקווה שהצלחתי לגרום להם לרצות לקרוא את המשתה".
בכיתה יא' של ד"ר קובי אסולין:
מעבר לדברי הפתיחה אודות הרצאתו המרתקת של פרופ' לב אוסיף ואומר כי מה שאהבתי במחקר הוא האופן בו התלמידים נחשפו לעבודת הנמלים שאנו זקוקים לה במחקר אקדמי, לצד זה אהבתי את ההליכה ההיסטורית לא לעבר המאורעות הגדולים אלא לעבר זוטות לכאורה כמו מרשמים רפואיים ועד כמה ניתן להפיק מהם מידע כה משמעותי. אהבתי גם שחלק לא קטן מהתלמידים הצליחו למצוא ענין בנושא (כן היו גם כאלו שהשתעממו, לא נורא) ושאלו שאלות טובות.
בחלק השני של היום קיימנו שני רפרטים שהמשיכו את הדיון ביום. ראשונה הגישה נעמי גומוש רפרט על מושג הזהות של יום, נעמי הציגה את האופן בו יום בעקבות הדיון בסיבתיות והאופן בו ידע חייב הרושם מתאים לא מוצא רושם תואם למושג האני שהוא כה קריטי לקיום שלנו. נעמי הראתה את הניסיונות של יום להציל מושג זה ולבסוף כמו הסיבתיות הוא מסתפק במושג פסיכולוגי חלש של זהות עצמית.
הרפרט השני היה של עומר שלקח על עצמו לקרוא מאמר עלום וקלאסי של קרל פופר על השערות והפרכות. זהו מאמר סבוך, עמוק, מקיף ביותר ועומר עשה עבודה נהדרת בהתמודדות עמו. למרות שיש לנו על מה לעבוד על איך להציג נושא לא יכולתי להתפעל מהאומץ האינטלקטואלי, מההשקעה ומחוסר המוכנות לוותר לטקסט כה קשה. שיעור הבא נחזור ללמידה פיל' בכיתה , הובס.
Commenti