המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור
אחרי חודש של חימום והיכרות עם המיתולוגיה והקדם סוקראטיים, הרגשנו מוכנים לשלב הבא ופתחנו לראשונה את הדיאלוגים האפלטוניים. שוחחנו על דמותו של סוקרטס, גם כדמות היסטורית וגם כבדייה אפלטונית, ואז על כמה מאפיינים מקדימים לקריאה באפלטון: הכתיבה הדיאלוגית, האירוניה והאפוריה - המבוכה הפילוסופית שחותמת את מרבית הדיאלוגים. לאחר דברי הפתיחה עברנו לטקסט עצמו וקראנו את משל הטבעת של גיגס הלודי, מתוך הפרק השני בפוליטיאה. גלאוקון, תלמידו של סוקרטס, שואל איזה ערך יש למוסר, והאם כדאי לציית לכלליו גם ללא קשר לתוצאת המעשה, ואנחנו בעקבותיו: יצאנו לתרגיל כתיבה תחת השאלות 'האם ומדוע כדאי לציית לכללי המוסר?'. לאחר כמה דקות של כתיבה, ביקשנו מחברות הקבוצה לבחור אחת מבין הטענות שלהן ולנסח לה ביקורת, ואז צללנו לדיון מלא חיים ומשתתפים על טיבם של הצדק והעוול.
בחלק השני הנחנו לאפלטון לטובת דילמה אתית ספרותית, מבעד לסיפור 'האווז הראשון שלי' מאז איסק באבל. עקבנו אחר המבנה של הסיפור, הקצר אך עמוס בתחבולות, וראינו כיצד גיבור הסיפור, שמייצג בראשיתו את האינטלקט אל מול חבורת קוזאקים שמתנכלים לו במהלך השירות הצבאי, נעשה בעצמו לבריון ברגע הראשון שמתאפשר לו - אל מול הטבחית הזקנה של המחנה הצבאי. חשבנו על האופן בו באבל מייצר בנו ציפייה ואז שובר אותה, וגם על טיב היחסים בין מוסר וערכים לבין כוחו של לחץ חברתי, והצגנו שתי שאלות לבחור מבניהן לתרגיל כתיבה נוסף: (1) מה גבול הערכים שלא תהיה מוכן לחצות תחת לחץ חברתי?; או (2) ספר על רגע בו נדרשת להקריב מערכיך למען מעמד חברתי. אחר כך האזנו למתנדבים: כשאנו מבקשים אותם, האצבעות מתרוממות גבוה יותר משיעור לשיעור
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
הפגישה אתמול החלה בסיכום של שני הנושאים הראשונים בהקשר של מהי פרשנות : תפיסת הפרשנות של לורנד ואחריה תפיסת הפרשנות הסמיוטית של רולאן בארת' . אצל לורנד התייחסנו בעיקר לנושא של מצוקת הטקסט המוטיבציה לפעולה פרשנית: טקסט חסר, טקסט עודף, טקסט, עם סתירה בתוכו. כמו כן האופן בו פרשנות דורשת חשדנות מחד והקשבה מאידך. אצל בארת' שמנו את הדגש על המושגים התיאורטיים שלו סימן, מסמן, מסומן, דנוטציה, קונוטציה, המיתוס כמערכת סימנים, היחס הפרדיגמטי, סינטגמטי . המטרה הייתה שהתלמידים יפנימו את האופן שבו מערכת מושגים תיאורטית מאפשרת. העשרה פרשנית. בהמשך לכך ביקשנו מהם לפענח לפי בארת בעבודת כתיבה ופרשנות אישית אובייקט ויזואלי שהם בחרו מתוך מכלול שהוצע להם. ביקשנו במיוחד שישלבו את המושגים התיאורטיים בניתוח.
התלמידים עשו עבודת פרשנות מעולה, לעיתים חטאו בפרשנות יתר וגם על זה דיברנו. לא הצלחנו מספיק לגרום להם לשלב את המושגים התיאורטיים בכתיבה , כן ראינו הפנמה של כתיבה אקדמית משלבת פתיחה שמציגה את האובייקט הנחקר, הצגה של טענה כללית ופרישה של האובייקטים שמהווים את מערכת המסמנים של הצילום המסוים שאותו הם פירשו. ראינו רמת כתיבה שעולה ומשתפרת ורמת ניתוח שגם היא משתפרת. בעיקר התפעלנו מהאופן בו בזמן הכתיבה התלמידים הצליחו ללא יוצא מהכלל, כולל תלמידים ששנה קודמת החזיקו מעמד לא יותר מ 5 דקות, לעבוד בשקידה ובשקט יותר מ20 דקות. אי אפשר היה גם לא להתפעל מהאופן בו כמעט כולן הציגו את עבודתן ולא פחות חשוב היו מוכנים להעיר מתוך כבוד לחברים שלהם . היכולת המתפתחת הזו לעבוד בכיתה, לנהל שיחה היא הדבר שאנחנו מזהים יותר מכל בהתפתחות של הכיתה .
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
המפגש עם אורסולה לה גווין ו"ההופכים את עורפם לאומלאס" התחיל בהיכרות קצרה עם האתר הנהדר של "פרויקט הסיפור הקצר" ועם מחשבות על מה מאפשרת לנו ספרות ספקולטיבית שמעוררת את השאלה של "מה אם...?" כלומר, מציבה בפנינו מערכת המאפשרת לנו לבחון היבטים שונים (סוציולוגיים, פסיכולוגיים, מגדריים ועוד) בתרבות ובמבנים חברתיים, דווקא בזכות ההזרה הפנטסטית או המד"בית.
את תחילתו של הסיפור קראנו קריאה צמודה יחסית ואחרי שחשבנו שאנחנו מבינים פחות או יותר את העיר שאנשיה מאושרים כל כך ואת האופן שבו המספרת מאלצת אותנו הקוראים להיות שותפים פעילים בהבניית האושר של תושבי העיר, צללנו להמשך הקריאה שהותירה את כולנו שקטים והמומים. הידיעה שהאושר לא מגיע מתמימות או טיפשות אלא מהנכונות להקריב חיי אדם אחד למען טובת הכלל, השרירותיות - העובדה שלגמרי במקרה ילד אחד נולד למיינסטרים וזוכה לחיים מאושרים ונורמליים וילדה בערך בת גילו ולגמרי לא באשמתה מוחזקת בתנאים איומים, הובילה לפרשנות של הסיפור כמיקרוקוסמוס של החברה בכללותה, שיש בה אנשים שנולדו לחיים פריבילגיים ואחרים שנולדו לחיים קשים של מחסור והיעדר אפשרויות. התעכבנו גם על השימוש של לה גווין במונח שטבעה חנה ארנדט - "הבנאליות של הרוע".
צפינו בטריילר של "הספציאליסט", סרטו של אייל סיון שנעשה בעקבות ספרה של ארנדט "דוח על הבנאליות של הרוע". "זה הרע?", שאלה אחת מאיתנו, ממש בדומה למה שקרה לארנדט עצמה במהלך סיקורה את המשפט, למראה דמותו האפורה, הנראית "רגילה" כל כך, של אייכמן. עמדנו על הפער בין המילים בנאליות ורוע, על מטרתו של הרוע להפוך בני אדם לאוטומטים - הנאצים שביקשו באמצעות מחנות ההשמדה להפוך את הקורבנות למעין זומבים, אנשים המיטלטלים בין חיים ומוות ועסוקים רק בצורך הבסיסי ביותר - הישרדות, ואת האופן שבו המערכת הטוטליטרית מפנה את המנגנון כלפי עצמה - החיילים, ממלאי הפקודות, שנדרשו להפוך לרובוטים אלימים. (ירדן אמרה: זה כמו במאמר של סימון וייל).
דיברנו על הבנאליות שארנדט זיהתה באייכמן - במוטיבציה שלו שהונעה בעיקר מאינטרסים אישיים (רצון לקידום, להשתייך לדבר מה גדול יותר, לצבור כוח), וממה שהיא כינתה כ"חוסר מחשבה" (חוסר היכולת לראות דברים מנקודת מבטו של הזולת, הניסוחים הקבועים שפלט מפיו...), ודיברנו גם על הביקורת שהתעוררה בישראל על ספרה, ובהמשך לכך - על הדגש של ארנדט בתפיסתה המוסרית לפיה על האדם מוטלת החובה לדבוק בערכי מוסר וצדק בכל נסיבות שהן. כל זה החזיר אותנו לאומלאס, לאלו שהם הרוב, שהצליחו להתכחש לתחושת האשמה ביחס לאומללות של הילדה שאושרם מושתת עליה, ולאלו שעוזבים את אומלאס, ש"דומה שהם יודעים לאן הם הולכים..." אבל לנו אין מושג, אולי כי קשה לנו לדמיין דרך חיים אחרת. אבל אולי ישנה אפשרות למקום שאפשר לשאוף בו לצדק?
אחרי ההפסקה דיברנו קצת על בחינת הבגרות והדרך אליה, והתחלנו לקרוא את מיל ו"התועלתיות מהי?". האם הקשיים שהתעוררו נבעו מהשעה המאוחרת? או שהכתיבה של מיל כשלעצמה מסובכת כל כך? ובכל זאת, תפיסת התועלתנות והמושגים טלאולוגיה ודאונטולוגיה החזירו אותנו לבחינת טיבו של האושר באומאלס ובחירתם של האנשים, של אלו החיים בה ואלו הבוחרים להפנות אליה את עורפם.
ספרות ערבית
בכיתה יא' של עלי קאדרי ויעל אבוקרט
התחלנו לקרוא יחד את הטקסט של סנקה "כל חייך עליך ללמוד איך לחיות". קיימנו דיון ארוך במשך כל השיעור, בהתיחס למשפטים מהטקסט, בניסיון לתת מקום גם לערבית לצורך ההבנה וגם לעברית לצורך השיפור והתרגול. העלנו לדיון את השאלה, מה עלינו ללמוד כל החיים? ומדוע עלינו ללמוד כל החיים? כל זמן שיש לנו מה ללמוד עלינו לעשות זאת, ולא רק ללמוד מקצועות אלא ללמוד איך לחיות. סנקה אומר בטקסט שכסף, כבוד, מוניטין ומשרה טובה יכולים להגיע מבחוץ. ערכנו על כך דיון ארוך, כי הטענה המתבקשת היא שגם בשביל כסף צריך לעבוד וכן בשביל משרה טובה או כבוד. ולבסוף הצבענו על כך שבאופן עקרוני, גם אם נדיר, אפשר לזכות באלה ללא מאמץ, ומה שבטוח הוא שהם תלויים במשהו חיצוני. נתנו דוגמאות איך אפשר לעבוד קשה בשביל כסף או כבוד ובכל זאת לאבד אותם ברגע. לסיכומו של עניין שוחחנו על כך שסנקה ובכלל הפילוסופיה הסטואית טוענים שהמשותף לאלה האחרונים הוא שהם לא תלויים בנו. הוספתי את הנקודה הסטואית שכסף, כבוד ומוניטין הם גם לא מה שאחראי על האושר שלנו לפי הסטואה, אלא האופי שלנו, הוא שאחראי על האושר שלנו. האדם שאנו נהיה, האופן בו נתייחס לדברים שלא תלויים בנו. הן טענו שדווקא כסף יכול להביא אושר, וזה כיף, הסכמתי שזה כיף, אך שבכל זאת לא שם האושר תלוי. דיברנו על דוגמאות של מפורסמים שהיתה להם תהילה, וכסף ויופי ולא היו מאושרים. בסוף זה האופי והיחס שלנו לדברים. אמרנו שתמיד יש הרבה ,גם לעשירים וגם לעניים, והשאלה על איזה חצי של הכוס נסתכל. התלמידות לאורך הדיון ממש התעקשו על החוקיות החברתית של "סיבה ותוצאה סבירים" כמו, עבודה למען כסף מביאה כסף, עבודה למען כבוד, מביאה כבוד, או שמשהו לא יקרה לי סתם אם לא כתוצאה מהתנהגות שלי. נתתי להן דוגמא קיצונית ואמיתית, שהלכתי ברחוב באתיופיה ומישהו נתן לי סתירה, משום מקום ומשום סיבה, ולי לא היתה שליטה על זה זה פשוט קרה לי. וכעת נותר לי לבחור איך להתייחס לסיטואציה. סיפרתי שעל אף שממש רציתי לשאול אותו מדוע עשה זאת, כי זה סקרן אותי מאוד, המשכתי ללכת כי פחדתי מעוד אלימות, והייתי לבנה וזרה אחת בין אלפי שחורים ומקומיים באדיס אבבה. הסיפור סקרן אותן והן שאלו מדוע הוא עשה זאת, ונתנו תשובות אפשריות כמו גזענות, וגם הציעו כל מיני תגובות מפולפלות, כגון להחזיר לו מכות. עלי כתב ציטוט של הדוניס על הלוח שמבטא את הגישה הסטואית ואומר: "אתה לא שונא אותי, אתה שונא את הדמות שיצרת באשר אלי, והדמות הזו היא לא אני, היא אתה". הסברנו את המשפט וקישרנו לכל הגישה הסטואית.
המשכנו את הדיון על זה שבסוף דברים יקרו לנו, גם בלי סיבה שקשורה להתנהגותנו, אנחנו יכולים לבחור כיצד להגיב. וכשמישהו עושה כזה דבר זה בגלל הסיפורים והדמויות שיש לו בראש ולא בגלל שהוא שונא אותי אישית או שאני לא בסדר. דנו על הנושא, והדגשנו את זה שלטענת הסטואים, הדמויות האלה בראש שלנו, השיפוטים האלה הם שאחראים לרגשות שלנו. אם לא הייתי הופכת מישהו לאויב בראש שלי לא הייתי חשה רגשות כעס וכולי.
לאחר ההפסקה הם קבלו תרגיל כתיבה, והתבקשו לבחור סיטואציה אמיתית שהעלתה בהם כעס או תחושות לא נעימות. לתאר את הסיטואציה, לתאר את התחושות שעלו להם, ואת התגובה שלהם לסיטואציה. אחר כך לתאר תגובה אחרת לאותה סיטואציה שיכלו לבחור בה ולא היתה מכעיסה אותם. הן התעמקו בכתיבה, ושמחנו לראות איך כולן רצו לקרוא ולשתף, וגם שאלה שלא כתבו "כי אין להן מה" לבסוף השלימו את המשימה והתעלו, וגם רצו להקריא ולהשתתף.
Comments