במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
שיעור אחרון ביוון העתיקה, וסוף סוף הגעתי (אני, עדי) אל מבנה התיאטרון. החלל האדריכלי המחוכם שאליו אזרחי הפוליס באו כדי ללמוד לא פחות מליהנות, וליהנות לא פחות מללמוד. התבוננו במבנה המושבים, בבמה הפשוטה, הקבועה, שמייצגת מקום קבוע, שעליה צריכים השחקנים והמחזאי להפיח חיים במילים ובעלילות. הכרנו את הישות הבימתית המוזרה "מקהלה" וניסינו לחשוב מה עושה נוכחות דומיננטית כזאת, רוקדת, שרה, צופה, ואיך היא מרחיבה את הפרספקטיבה והופכת קונפליקט נקודתי לסוגיה אזרחית שנוגעת לכלל.
כדי שנוכל באמת לקרוא ולהבין פיסה מהטרגדיה, סיפרתי בקצרה את סיפור המחזה "אנטיגונה", ואחרי שבשבוע שעבר קראנו את האודם לאדם, הפעם קראנו את האגון של קראון ואנטיגונה. מי בין השניים טועה ומי צודק? איפה ההיבריס? התלמידות יפה על שאלת ההבדל בין עימות פילוסופי לבין עימות בדרמה, איפה שיש דמויות עם אופי מסוים, עם היקשרויות, עם מצב רגשי נפיץ. הן גם הצביעו על האופן שבו סוגיה עקרונית, כשמתבטאת בצורת סיפור חי, נוגעת בנו ונצרבת. אה, וגם למדנו מה פירוש המילה "מתמקמקת".
בחלק הפילוסופי התעכבנו על הדיאלוג קריטון שעוסק באי נכונותו של סוקרטס לברוח מהכלא למרות שנדון למוות וזאת בשל נכונותו למות בשם האידיאל של הנפש הלא מושחתת. קראנו בטקסט ופירקנו מתוכו את הטעון שטמון בו ביחס להעדר הלגיטימיות לפעול כנגד חוקי המדינה גם כאשר אלו מייצרים עוול מקומי. בשיעור הבא נעשה קפיצה מיוון אל אנגליה והתועלתנות.
בכיתה יא' של ענבל המאירי ויואב רונאל:
פתחנו את השיעור בקריאה בשירי שימבורסקה. התחלנו ב״נדיבותם של העיוורים״ עברנו ל״שמחת הכתיבה״, ודיברנו על האופנים בהם השירה של שימבורסקה מרחיבה את אפשרויות המפגש שלנו עם העולם והדברים המכילים אותו.
לאחר מכן קראנו את שירה של לאה גולדברג תשובה: ״ומה לעשות בסוסים במאה העשרים? / ובאילות? / ובאבנים הגדולות / שבערי ירושלים?״, ואת מאמרה של רותם פרגר-וגנר על השיר, וניסינו לנסח את תפקידה של השירה כמה שאינו שימושי ולכן פותח מחדש את העולם. בחצי השני של השיעור המשכנו עם דקארט. עמדנו על ההבדלה בין טיעון פילוסופי בעל יציבות לוגית לבין טיעונים רטוריים ולא לוגיים. לאחר מכן ביררנו כיצד דקארט מטיל ספק - ולבסוף, הגענו אל הקוגיטו של דקארט ״אני חושב משמע אני קיים״, אבן הבסיס של הפילוסופיה החדשה. ״קינחנו״ את השיעור בקריאה של השיר ״אילה אשלח אותך״ של אמיר גלבוע.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
את השיעור תכננו לפתוח בשתי פרזנטציות של תלמידים, אבל במוצ"ש קיבלתי אוסף הודעות לחוצות וחרדות וההצגות נדחו לשבוע הבא. במקום זאת, הקדשנו את השיעור לסיכום ביניים של העיסוק שלנו באסתטיקה עד כה, וכך ניסינו גם לחדד את ההנחיות לפרזנטציות ולהקל על ביצוען.
הצפנו בסיעור מוחות את השאלות האסתטיות בהן עסקנו עד כה, ונוספות, כשאלות מנחות לדיון בעבודות התלמידים: מהי הגדרת האומנות? האם לאומנות מאפיינים הכרחיים? האם היא כרוכה בהכרח ברגש, בביטוי אישי, בתכנון מראש של היוצר או הזדהות מצד הקהל?
האם לאומנות יש תפקיד? האם היא מחויבת לערכים מוסריים? פוליטיים? האם היא מאפשרת מצדה נקודת מבט ייחודית על אלו? מה היחס בין האומנות לאמת? השאלות על הלוח הלכו והתרבו. נראה שכבר שאלנו לא מעט השנה!
בשלב הבא, ניסינו להדגים כיצד ליישם דיון בשאלות האלו מבעד לעיסוק ביצירה ספציפית. עשינו זאת באמצעות קריאה ודיון בשני שירים: 'רכבת' של שלונסקי ו-'שתיינות' של זך (תודה גדולה לרתם על הסיוע בתכנון חלק זה של השיעור). בשני השירים בולט האופן בו המקצב והניגון מכתיבים את מהלך השיר, את תוכנו. מה הטעם בעיקרון פואטי זה? איזה ענין אנחנו מוצאים בהתאמה זו בין צורה לתוכן? שאלות אלו השיבו אותנו ל-'משפט הטעם הטהור של קאנט'. אז ביצענו קריאה נוספת ב'רכבת', אבל הפעם בפרספקטיבה מרקסיסטית: שוחחנו על ההקשר הפוליטי בשיר ועל בחירתו של שלונסקי להתרחק מדור האבות הגלותי של ביאליק וטשרניחובסקי ולמקם עצמו לצד המודרניזם האירופי. קראנו מעט מהמניפסט התמוה של מרינטי, וראינו כיצד השיר של שלונסקי ממחיש במדויק את עקרונות האסתטיקה הפוטוריסטית.
הרי לנו! יצירות אומנות גם הן מהוות טקסט פילוסופי, ובמקביל - הדיון הפילוסופי יכול לתרום להתבוננות ביצירה. אלו שתי הטענות המנחות את שנת הלימוד שלנו. עתה תורם של התלמידים, ובשבוע הבא, אני מקווה, אזכה לשמוע את הדיונים שלהם ביצירות.
בזמן המועט שנותר שבנו לברכט. שוחננו על כמה מעקרונותיו של התיאטרון האפי וסיימנו בצפייה משותפת בעיבוד מוקלט ל'האומר כן, האומר לא', שהופק על ידי קבוצת התיאטרון בה משתתפים חברי הקבוצה, טל וליאור. בהחלט סיום משמח!
Comments