המגמה המשולבת
בכיתה י' של עדי חבין וקובי אסולין:
(קובי) המפגש אתמול התחיל בקריאה של שירו של עמיחי 'מהמקום בו אנו צודקים'. זאת בהמשך לדיון המתמשך באתיקת החובה של קאנט. ביקשנו מהתלמידים להעמיד נקודה משמעותית שעולה מבחינתם מהטקסט. היה נעים לראות את האופן בו התלמידים זיהו את הקשר בין חיפוש אובססיבי וקנאי לצדק לבין. אפשרות ההרס, איבוד הקשר עם המציאות, ההישאבות לתוך אובססיית הצדק. ביקשנו בהמשך מכל תלמיד גם למצוא איזו שורה "עשתה לו/ה את זה". כך, שוב, דיון שהיה תיאורטית אמור לקחת 15 דק' הפך לדיון בן שעה. בהמשך לכך התחלנו בדיון בדוגמאות שממחישות את ה"מוזרות" באתיקת החובה של קאנט. העמדתי מקרה של דני מורים. האחד "מתחנמד" לתלמידים כדי להשיג שיתוף פעולה למרות שדעתו האמיתית עליהם אינה כזו. השני בוחר שלא להתחנמד , אלא לבטא את תפישתו האמיתית אותם. התפתח דיון מי מהמורים מגלם התנהגות קאנטיאנית. למעשה התפתחה שיחה על התאוריה הקאנטיאנית, למשל מה התהליך שמאפשר לנו להכריע ביחס לשאלה מוסרית (בידוד השאלה המוסרית אפריורית-אנליטית שעומדת על הפרק מהפרטים, המסיבות, מהסיטואציה. כמו כן שני הציוויים הקטיגוריים (אוניברסליות, אדם כתכלית ולא כאמצעי) במסגרתה עלו שאלות מצוינות כמו 'מה מקומה של אי המודעות בתאוריה?' או השאלה המצוינת של מיקה לפיה אם מוסר מחייב כאחד מתנאיו מודעות ובחירה נובע מזה שבמצבים של אי מודעות אנחנו לא נושאים באחריות מוסרית. כהערה מסכמת לדיון וכנגד הביקורת על קאנט עמדתי על האופן שבו קאנט מהווה מקור מרכזי לתאוריית הזכויות המודרנית.
(עדי) : הדיון על קאנט והשאלות שהעלו התלמידות בדבר מרחב הבחירה המוסרית – האם יש משהו בין המוסרי והלא מוסרי? מרחב ניטרלי כלשהו? ובאילו נסיבות הימנעות היא "מותרת", הזכיר לי את ספרו של מנפרד פרנקה "פרשות רצח". קראנו פסקה מתוכו, על פי העיבוד של קבוצת תיאטרון רות קנר, והצבעתי על המשקל הרב שמונח בטקסט על רגע המודעות, הבחירה והאחריות.
גם אפס מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה,
ריצה־כדי־לצפות, ריצה־כדי־להקשיב,
ריצה־כדי־לצפות־ולהסתלק, ריצה־כדי־להקשיב ולהסתלק,
שמיעת־משהו־בלי־לגשת, אי־ביאה־כשנקראים־לבוא,
התעוררות־מהשינה, דאגה, הליכה־לראות־מה־קרה
והסתלקות־מפחד־איומים, גם אלה מעשים.
מעט זמן נשאר, אז קראנו רק עמוד נוסף מ"חבר מושבעות כמותה".
בכיתה יא' של ענבל המאירי ויואב רונאל:
קראנו מ"כה אמר זרתוסטרא" על גלגולי הרוח לפי ניטשה, על המעברים מהיות גמל לאריה ולילד, ודרך הפרק העוסק ב"מבזי הגוף" ולקראת צפייה ב"מיסטר גאגא" - סרטו של תומר היימן על הכוריאוגרף אוהד נהרין, התמקדנו בניטשה כהתגלמות הפילוסוף־רקדן - כי כה אמר זרתוסטרא: "אני אאמין רק באל המסוגל לרקוד" ו"כל אדם צריך שיהיה לו הריקוד הפרטי שלו".
דיברנו על המובן המטפורי של הריקוד אצל ניטשה, על האדם שנמדד עפ"י יכולתו לרקוד את "ריקודו הפרטי", כלומר עפ"י יכולתו לבנות לעצמו מחשבה אישית וללכת בעקבות רצונו שלו, וגם על המובן הקונקרטי - לפיו הריקוד הוא ההעצמה הגדולה ביותר של חיי הגוף, והמבע של הגוף הרוקד יכול להוביל לתובנות קיומיות. דיברנו על הגוף כישות חכמה המורכבת מריבוי של ניגודים, ובגילום של הרצון בגוף, ועל המובן המהפכני של תפיסה זו ביחס לפילוסופיה המערבית מאז שקיעתה של יוון הקלסית. המשכנו עם המהפכה שחולל המחול המודרני אל מול הבלט הקלסי ומתוקף הניסיון שלו להגיע לתשתית הראשונית והשורשית של המחול לאור אחת מחלוצות המחול המודרני - איזדורה דאנקן, ש"כה אמר זרתוסטרא" היה הספר שליווה אותה תמיד ובהשראתו יצאה לחקר התנועה. בחלק השני של השיעור צפינו ב"מיסטר גאגא" לאור שאלות מכוונות על הקשר בין הביוגרפי ליצירתי, על מה שמניע את הרצון לרקוד ועל כוחו של המחול לפי הסרט. בכל אלה ועוד נדון בשיעור הבא.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
בחלקן הראשון של המפגש המשכנו בחזרה לבגרות, וכיסינו ככל יכולתנו את האתיקה הקאנטיאנית: דיברנו על הביקורת של קאנט כנגד המוסר התועלתני, וגם כנגד הקישור הקלאסי בין המוסר לאושר, או לרגשות בכלל; על חשיבותם של מושגי הרצון והחובה בתורה הקאנטיאנית; וגם על נוסחיו של הצו הקטגורי.
בחלק השני עשינו הפסקה בחזרה, לטובת שתי הרצאות משמחות של אדם ואופק, שהציגו בפנינו את עבודות הגמר שלהם, שכבר ממש בשלבי כתיבה אחרונים. אופק כתבה על העמדה האנרכיסטית ועימתה בינה ובין תיאוריות חוזיות שונות. בהרצאה התמקדה בעיקר בביקורת לתיאור מצב הטבע של הובס, וענתה יפה לשאלות הקשות של התלמידים.
אדם חקר אחר נימוקים רציונליים לקיומן של עמדות אלטרואיסטיות, והתווכח גם הוא עם הובס - שהוכה מכל החזיתות! שניהם עשו עבודה טובה ועברו דרך ארוכה בתהליך הכתיבה, והיה מספק מאוד לשמוע אותם מציגים את המחקרים שלהם.
במגמת הספרות הערבית
בכיתה י' של איאד ברגותי וגלי עגנון:
בחלק הראשון של השיעור למדנו איך כותבים תשובה מלאה. לצורך כך, השתמשנו בהסבר ודוגמה לשאלת בגרות על סיפור "מאויב לאוהב". דיברנו על מרכיבי התשובה: פתיח, גוף הטקסט, סיכום. קראנו את התשובה תוך כדי פירוש המושגים והמלים. זאת הייתה למידה רב ממדית: למידה של כישרון לימודי חשוב, העשרה לשונית, והעמקה בסיפור עצמו. בחלק השני של השיעור חילקנו את הכיתה לקבוצות שהתחילו את פרויקט תרגום הסיפור הזה לערבית.
コメント