אוניברסיטת תל אביב 02.03.2023

במגמת ספרות:

בכיתה יב' של ענבל המאירי:

הפקות תיאטרון, בגרות בחינוך גופני, ושוב אנחנו במתכונת מצומצמת ובזום, אבל מתלהבות ושמחות למפגש ולצלילה המשותפת, הפעם ל"פיגמליון" של אובידיוס, שהדרך אליו עוברת במיתוס של אורפיאוס ואורידיקה. קראנו ביחד מאמר של ליאור גרנות, שעוסק במשמעות של הסבת המבט לאחור ככורח לאחוז, כסירוב לסמוך על האהבה ולמעשה כדבר שממית את הקשר ולא מאפשר תנועה בגלל השקיעה בעבר שהיא על חשבון האפשרות ליצור מרחב שיש בו תנועה וחיות ואהבה בת־קיימא. המשכנו עם שני תרגילי כתיבה שגרנות מציעה במאמר - לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שנסיבות החיים מאלצות אותה ללכת קדימה אבל היא מפנה ראשה לאחור, וקטע נוסף שבו הדמות לא מסבה ראשה לאחור אלא ממשיכה קדימה. נכתבו קטעים יפים, אישיים וגם גותיים, וראינו גם איך החזרתיות על הפתיחה, על הנסיבות המאלצות ללכת קדימה - שרובנו בחרנו בה בטקסטים שכתבנו - מטעינה את הטקסט בדרמה ובקצב. אחרי ההפסקה קראנו קריאה צמודה את "פיגמליון".

דיברנו על השלבים של הפיכת הפסל לאישה ועל הסיבות האפשריות לכך שפיגמליון לא העז לבקש מונוס שאשתו תהיה "העלמה משנהב" אלא רק "דומה לעלמה משנהב". לינוי אמרה שהוא לא רצה לעורר עליו את זעמם של האלים, בהינתן העובדה שפסל השנהב הוא "דמות אישה כה יפה, עד ששום בת תמותה / לא תשווה לה", והעלינו אפשרות נוספת ולפיה פיגמליון, למרות יחסו לפסל, היה מודע להיותו פסל ולא אישה (דרך דגשים חוזרים על מצבי סף - כמו "לא ייתכן... שהדבר הזה הוא שנהב", או צירופים ומילים כמו "נדמה לו", "כאילו הוא מרגיש" והצמדת המילה שנהב לעלמה ברגע הפנייה לאלים). השווינו את טשטוש הגבולות שבין האמנות לחיים למצבים שפגשנו ביצירות אחרות - כמו "הדיוקן הסגלגל", "תמונתו של דוריאן גריי", וגם בשיר של רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר".

אח"כ נכנסנו לבלוג "המחסן של גדעון עפרת" לראות ציורים ופסלים שהם עיבודים של המיתוס וראינו איך כל יצירה יוצרת פרשנות אחרת ביחס לכוחה של האמנות לבטל את ההפרדה הדיכוטומית בין האמיתי והמלאכותי, הממשי והבדיוני.

במגמת פילוסופיה:

בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:

כל מפגש השנה נפתח בפרזנטציה של תלמיד, בנושא מיתוס. לפני מספר שבועות הציג ניקולס, שבחר לברוא עולם מיתי משלו, וסיפר על דמותו של "הלוחם הגיאורגי", שהיה מבוסס על חבר מבית הספר ששמו גיאורגי. שבוע לאחר הפרזנטציה של ניקולס, הצטרפו שלושה תלמידים חדשים לכיתה שלנו, וביניהם - לא אחר מגיאורגי זה! סיפור מיתולוגי שקרם עור וגידים לנגד עינינו. השבוע, הגיעה שעת הנקמה.

פתחנו את המפגש בפרזנטציה של גיאורגי, שהמשיך בבניית 'המיתולוגיה הניקולאסית', וסיפר לנו על המאבק בין גיאורגי הלוחם הקדום, בעל החולשה לטיפה המרה, ובין ניקולס הרשע ורב התחבולות. ניקולס האמיתי, שהתנדב לסייע, ליהק את עצמו במהלך דו קרב מרגש. לאחר ההצגה, שוחחנו לכמה רגעים על שייקספיר, על הערבוב בין הקומי לטרגי ועל דמותו של 'השוטה', שממאפייניה מצאנו בדיוקן העצמי של גיאורגי.

חזרנו למשתה, ואל נאומה של דיוטימה אודות הארוס - שהוא, כך למדנו ממנה, אינו אלא ההשתוקקות אל הנצחי, אל ההולדה ביפה. כמיהה להתגבר על הסופיות האנושית, אם באמצעות הולדה בגוף, של דור המשך שיישא מאיתנו לנצח, ואם באמצעות רעיונות גדולים, יצירות אומנות או חותם היסטורי - העושים אדם, במובן מסוים, לנצחי. עוד הגענו אל 'פסגת תורתה של דיוטימה', המדרגה העליונה ביותר בסולם האהבות שלה: ההתבוננות ביופי כשלעצמו.

אל רעיונות נשגבים שכאלו עוד נשוב במפגש הבא, בוא נחגוג את סיום הטקסט במשתה משלנו. קודם לכן, סיימנו את המפגש בפרזנטציה אחת נוספת, של ליאונרד, שהייתה נפלאה. ליאונרד בחר לספר על עולמה של סדרת האנימציה 'וואן-פיס', וקישר בין ההתמודדויות של גיבורי הסדרה לסוגיות שעלו במהלך הקריאה בטקסט הסוקרטי. כך למשל, הוא הסביר, גיבור הסדרה מקיים את צוות הפיראטים שלו בראש ובראשונה על אהבה. כמו שהציע פיידרוס בנאומו, הצבא החזק ביותר הוא צבא של אוהבים. במחשבות נוגות אלו אהבנו ונפרדנו לדרכנו.