את השבוע ה 23 בבית החינוך שלנו, פתחנו במפגש מליאה מרגש ומרומם רוח בהובלת טליה ברמן, מנהלת בית החינוך. במרכז המפגש עמד סרט שערכה טליה יחד עם אדר פרלמן על אמה, הסופרת והמסאית רונית מטלון, שנפטרה לפני 4 שנים ממחלת הסרטן. כבר בפתיחה של טליה התלמידים.ות התמלאו ביראה והיה קשב לא אופייני בחלל. הסרט היה מעורר ומרגש כל-כך - לשמוע את המילים החכמות, המדויקות והחותכות של רונית מטלון, את האקטואליות שלהן, וכל זה לצד המילים המדויקות והחכמות לא פחות של בתה, טליה. התלמידים התרשמו מאוד מהכריזמה והחוכמה של רונית, ונשארו עם היושר הפנימי שהביעה וגם דיברה בזכותו.
המשכנו אחרי ההפסקה לדיון בסרט שהתפתח והפך להיות טעון וסוער סביב עתידו של בית החינוך ועתידם של לימודי הרוח במע' החינוך. המשך יבוא...
הספקנו עוד להתפצל לכיתות וכך זה המשיך:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של רנה ורבין (טליה היתה אתמול בכיתה)
בזמן הקצר שנשאר לנו אחרי המפגש, ישבנו אני ותלמידותיה של רנה לשיחה קצרה אבל נוגעת מאוד על שפת אם. הבנתי שלמעשה כל אחת מהבנות בקבוצה מגיעה מבית בו שפת האם של אמה אינה שפת האם שלה עצמה. כל אחת התמקמה גם באופן שונה מול שאלת הפער התרבותי והשפתי שפעור בינה לבין דור ההורים שלה - החל מתחושת אובדן והתרוששות ועד תחושת התחדשות וחיוניות.
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
אחרי מפגש המליאה המרתק והמעורר חזרנו לשיעור קצר בכיתה. השיחה עם טליה והצפייה בסרט הערוך מקטעי ראיונות עם אמה הסופרת רונית מטלון, העלו המון כיווני מחשבה (ופעולה) - על אפשרויות החירות הפנימית לבחור, על המודעות להיות בתנועה של מבט פנימה והחוצה (ובין מי שהיו במפגשי הכתיבה שאחת המשימות בהן הייתה לצותת לאנשים, נחקקה גם השפעתה של השיחה שרונית מטלון צותתה לה באוטובוס בהיותה סטודנטית, שבעקבותיה היא הבינה שהיא רוצה לפרסם את מה שהיא כותבת), והם גם נקשרו לנו למשורר אדוניס, שגם עבורו הזהות היא לא דבר אחד וגם אצלו מצאנו את "הצו הפנימי" של ערעור על שגרת הלשון של התרבות שחיים בה.
מאחר שעלה גם הצורך לדבר על המלחמה באוקראינה, יצרנו קישור בין הדברים. דיברנו על האופן שבו מוצגת המלחמה בתקשורת, על ציתותים אקראיים ששמענו שבהם פוטין מושווה להיטלר (קישרנו את זה לדיון שהיה לנו על גוגול, כשכמה תלמידים הכריזו שהוא מטורף והתפתחה שיחה על הרווח וההפסד שמגולמים בתיוג של מישהו כמופרע, פסיכופת וכו'), וקראנו את השיר "אנשים כלשהם" של ויסלבה שימבורסקה המתאר בזמן הווה מצב של פליטי מלחמה.
אחר כך יצאנו לחפש ידיעות על המלחמה וכל אחד בחר כותרות או צירופים/משפטים מתוך כתבות וכתב אותן כטקסט פואטי קצר שמתאר מצב עכשווי (בשני בתים שכל אחד מהם כולל עד שש שורות).
קראנו כמה מהקטעים והתחלנו לחשוב על המשך הטקסט בכיוון שאדוניס מבקש להחיל על שירה, שהוא לצאת מהמציאות הזו ולצפות אל נסתר כלשהו, אל בריאה של אפשרות אחרת שהשיח הרווח לא נותן לה מקום.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד
היה מרגש לשמוע את הקבוצה מדברת בהתלהבות על הדמיון בין רונית לטליה, ומרגש עוד יותר לראות את הכבוד הרב שהפגינו לאורך הפעילות עצמה: דרוכים, קשובים, מהסים בכעס כל מי שמעז להפריע.
הידיעה על אפשרות סגירת המגמה קוממה את מרבית הכיתה, והלהט המשיך גם בכיתה. לאחר שנרגענו מעט, שוחחנו על הצפוי לנו בשבועות הקרובים, עתה כשהבגרות מאחורינו, ונפרדנו בריקוד ניצחון חגיגי...
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
בשיחה שערכנו בכיתה לאחר ההקרנה, התלמידות נזכרו ברגעים שבהם הרגישו שיש דבר מה שהן חייבות לעשות - כמה הם נדירים, אותם רגעים של ידיעה - שעליהם שמענו בסרט על רונית. הן דיברו על בריונות בבית הספר, על מקרים של אלימות שהתרחשו לידן, על הכרעות לימודיות. לא תמיד אנחנו מרגישות שאנחנו יכולות לעשות משהו, וזה כואב וקשה, וגם נשאר איתן, כפי שהיה ניכר מהשיחה. ובכל זאת, יש את אותם רגעים נדירים, שאפשר להקים קול צעקה, למחות, להפריד, למנוע. דיברנו גם על הסיפוק הגדול והחשיבות של הרגעים האלו. סיימנו כולנו עם השראה גדולה והודיה גדולה לטליה, על היצירה, המילים והשיתוף.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
מפגש מרתק, סוער וממלא היה המפגש של בית החינוך ביום חמישי האחרון. שילוב של האישיות של טליה ברמן, מנהלת בית החינוך, האישיות של אימה, רונית מטלון, התכנים של שתיהן, סכנת סגירת המגמה בבית ספר רמות -כל אלה הצטרפו לחוויה אחת אולי אפילו גדושה מדי. חוויה שתחלחל לאט וכל אחד מהתלמידים יידע מתישהו עם מה הוא נשאר.
המפגש בכיתה היה סוער.
"לא להוריד את הראש"
"לא לתת להם לקבוע שאני במגמה מוסללת"
לא להוריד אותנו כי אנחנו בת ימים
לא לתת לנו להפסיד חינוך פתוח וברמה גבוהה.
אני סיפרתי לתלמידים על ההיסטוריה שלי, הקשיים שלי בגילם, המלחמה בקשיים, אי הויתור, והגשמת מטרות והלמידים שתפו אותנו בחוויות שלהם.
היה מאוד מקרב
Comments