יב' – כיתת הפילוסופיה של אושי שהם קראוס:
אנחנו מתחילים בתיקוני תרגיל הכתיבה משבוע שעבר. לא קל.
ממש לא קל, אבל זה חלק חשוב מההתפתחות ובטח מההכנה לבגרות שלנו.
בהמשך: שיעור אפלטוני, אנחנו חוזרים על משל המערה, ומשם לאהבה אפלטונית במשתה.
אנחנו עושים את כל המהלך שמציג סוקרטס ואז שואלים לאן מגיע בסוף האוהב? ואיך זה קשור למשל המערה וליודע. אנחנו מנסם למצוא את הפתרון והתלמידים מביאים כל מיני רעיונות.
כשכולנו מוכנים אנחנו מתחילים להכיר את העולם האבסטרקטי של אפלטון; עולם שבו גרים רעיונות.
ולא, זה לא בראש, ולא במוח וזה נכון, זה הפוך (אולי) מדיויד יום ועוד ועוד .....
וכך עובר הזמן ופתאום, נגמר לו השיעור
יא' - הכיתה המשולבת (ספרות ופילוסופיה) של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
עוד לא התרגלנו לשעות הלימוד החדשות שלנו, וכשאנו נפגשים בשעה ארבע וחצי בתרבוטק התחושה חגיגית ומעורבת בחשש (לפחות מצדי) - האם נצליח להתרכז בשעות הערב אחרי יום לימודים ארוך בבית הספר. מרגע לרגע האווירה משתחררת והחשש פוחת.
בחצי הראשון של המפגש אנחנו חוזרים לדיון באתיקה. עומר מציג את הגישה התועלתנית בגרסה הבוטה של בנתם ובגרסה המעודנת יותר של מיל. הוא מבקש מהכיתה לנסח ביקורת אפשרית על הנוסחה "מקסימום אושר ומינימום סבל", ועולים כל מיני דברים: אי נחת מהצורך להתייחס לחיי אדם באופן כמותי, השאלה מאיפה מתחילים למדוד את התועלת (האם רק הקהילה האנושית נלקחת בחשבון?), אפשרות לתת הצדקה מוסרית למעשים אכזריים ובלתי הוגנים, ההגדרה החמקמקה והסובייקטיבית של אושר, התנגשות עם עיקרון זכויות האדם...
אנחנו דנים ביתרונות ובבעיות של הגישה התועלתנית דרך תרחיש שלמרות שנתקלתי בו לראשונה אני מבינה שהוא קלאסיקה של שיעורי פילוסופיה: רופא שעשרה ממטופליו זקוקים להשתלת איברים דחופה מזמין פיצה, וכשמגיע השליח עולה בראשו של דילמה מוסרית: אם ירצח את השליח ויקצור את איבריו, הוא יכול להציל עשרה אנשים... לכאורה, מנקודת מבט תועלתנית נטו, זה המעשה המוסרי. ככל שהדיון מתקדם מתפתחת אינטימיות בינינו לבין שליח הפיצה הנצחי, שמתרוצץ משיעור פילוסופיה לשיעור פילוסופיה תוך סיכון חיים מתמיד. יובל מציעה להקל במעט על ההפקעה הבוטה של גופו ושל חייו לתועלת הפילוסופיה ולהעניק לו שם - ג'רמי, על שם בנתם. עומר מעודד אותנו לחשוב איך מיל יפתור את הדילמה ויגן על חייו של ג'רמי. הפתרון שהוא מציע לבסוף - זה פחד אימים לחיות בחברה שיכולה להחליט יום אחד לקצור את איבריי לטובת הכלל, ולכן יש תועלת כללית בהטלת הגבלות על האפשרות לעשות עוול לפרט - מספקת אותנו באופן חלקי.
אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים למחזה "מקבת", והפעם קוראים את התמונה השלישית שבה מקבת שומע את נבואת המכשפות. אנחנו מנסים לקרוא את התמונה לאור השיעור הקודם ולשים לב במיוחד לשאלות של טוב ורע. לכאורה מדובר בבשורה טובה שתגדיל את אושרו של מקבת, אז למה הוא מתחלחל עד עמקי נשמתו? האם הגורל יכול להיות טוב או רע, או שהוא פשוט מה שהוא? האם עדיף למקבת לחיות כ"כלב שמירה" (אסוציאציה מ"הפוליטיאה" שעלתה לאחת התלמידות) מבלי להתמודד עם דילמות מוסריות? ומה הקשר בין מה שקורה לו לבין האנקדוטה שפותחת את הסצנה, בה מכשפה נוקמת באישה שלא נתנה לה ערמונים על ידי רדיפה נצחית של בעלה הספן (יובל נאנחת בעצב במחשבה על עוד קורבן מסוג ג'רמי)?
לסיום, ולבקשת דריה, אנחנו קוראים שוב את הסצנה בתרגום לרוסית. האווירה משתנה מיד. המוזיקליות בשורות השייקספיריות, בעיקר אלה של המכשפות המקשקשות, נשמעת היטב. התלמידות קוראות בכזאת קלילות ובכזה ביטחון שגם למי שלא דובר רוסית (רק שני תלמידים, שני מורים ומנהלת) אין שום קושי לעקוב אחרי השורות. כיף ומשמח.
Kommentare