אוניברסיטת תל אביב 06.06.2024

יב' – כיתת הפילוסופיה של אושי שהם קראוס

שיעור אחרון בבית הספר רמות; האכסניה שאליה עברנו בעקבות המלחמה.

טליה מביאה מחצלות וכיבוד, אבל חם מדי.

אנחנו פורשים את המחצלות על רצפת האולם הממוזג שבו אנחנו לומדים כל שבוע.

פיקניק בתוך הכיתה.

שוכבים על המחצלות ומדברים.

קצת מאכזב, חסרים לא מעט תלמידים.

אבל אולי זה מובן. זה השיעור הראשון שלא לומדים בו כבר בכלל, ואין חובות לימודיים להשלים. מצד שני זו עוד לא מסיבת הסיום שלנו. היא תתקיים בסוף יוני בסדנה בתל אביב.

מעין מבוא לפרידה.

נחזור למחצלות.

נזכרים בחוויות שונות מהשנים הראשונות. קצת רכילות משועשעת ולא מזיקה.

אני מנסה לגרור את הדיון לשאלות על הפילוסופיה או על המגמה.

מה עשינו פה שלוש שנים?

מהי פילוסופיה עבורנו.

אבל התלמידות כמו מספקות את הסחורה שאני רוצה לשמוע וקצת מפציצות בקלישאות.

מתחת לחיוכים אני מאוכזב.

"מה אתה רוצה"? שואלות התלמידות שמזהות את הפרצופים שלי כבר, "בכוח שנבקר? בכוח שנמצא פגמים?".

לא.

אולי הן צודקות וזה מה שהיה.

ואז אחת מהתלמידות מספרת משהו שלא ידעתי.

בסוף השיעורים, באוטובוס מהאוניברסיטה לבת ים, היינו נופלות על הספסלים ונרדמות. קורסות לשינה.

למה? טליה ואני שואלים?

"לא היינו רגילים לחשוב כל כך מאומץ, וחופר ועמוק וקשה, התלמידים מצטרפים.

אז קרסנו מהמאמץ".

סופסוף אני מרוצה. נפגש במסיבת הסיום.

יא' - הכיתה המשולבת (ספרות ופילוסופיה) של יעל איזנברג ועומר בן דוד:

שיעור אחרון (לפני מסיבת סיום). אחרי כמה שיעורים שעסקו בשאלת משמעות החיים, עומר העביר הפעם שיעור על תחושת חוסר המשמעות ועל שלושת חבריה המוכרים: דיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות. וגם, על דרכים להתמודד איתם. דיברנו על דברים קשים, שהרבה מאיתנו מתמודדים איתם (ואחרים אולי עוד יתמודדו איתם בהמשך החיים), והייתה שיחה עמוקה ורגישה, מעניינת גם ברמה האינטלקטואלית וגם ברמה רגשית, אישית וחברית. קשה לסכם שיחה כזאת. תודה לעומר שהוביל אותה בכזאת רגישות ובלי פחד.

אחרי ההפסקה נגענו בשאלת חוסר המשמעות מכיוון אחר לגמרי, ספרותי, שטותי, מוזר, מופרך, עם סיפורו של קפקא "דאגתו של אבי המשפחה". אחרי שקראנו את הסיפור בעברית וברוסית וגלגלנו את השיחה לכל מיני כיוונים (בין השאר מצאנו את עצמנו מדברים על בינה מלאכותית, רמברנדט, בובות פרבי, מושג האלביתי של פרויד וסדרת אנימציה רוסית שבמרכזה סליל חוטים חביב), נתתי לתלמידים משימת כתיבה (תודה לעדי חבין על הרעיון!): לכתוב על איזה מין אודרדק שמוכר להם מהחיים, דבר נטול דאגות, נטול משמעות, חסר תכלית. סיקרן אותי לגלות איך יבינו את המשימה, אבל הספקנו לשמוע רק שתי תלמידות. קטיה כתבה על המילה "משמעות" עצמה, ושילבה בדבריה תובנה מקסימה על "האף", שם החיפוש אחר משמעות הוא חסר תוחלת כמו המרדף של קובאליוב אחר האף שלו. ורוניקה סיפרה על כלי קטן בקופסת התפירה של סבתה שבתור ילדה הטיל עליה אימה. אחרי חיפוש תמונות קצר ומבעית בגוגל אני יכולה לומר - בצדק. אמנם השנה נגמרת אבל יש לי תחושה שאודרדק ישאר איתנו, והשאודרדקיות נוספה לקופסת התפירה הכיתתית שלנו בתור עוד דבר קטן ומוזר, עוד כלי לא לגמרי שמיש לדבר איתו על משמעות וחוסר משמעות.