שבוע שמיני בבית החינוך של תלמידי בתי ים בקמפוס אונ' ת"א. חזרנו בסערה:
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי
במוקד השיעור היו יחסי אדם-טבע בעקבות טד יוז שהנושא הסביבתי היה על סדר יומו, וברוח האקופואטיקה - שירה שנולדה מתוך מודעות למשבר הסביבתי ומתוך אהבת הטבע.
התחלנו עם השיר "מי הרג את ים המוות?" (של החצר האחורית). לא כולם הכירו, אבל השיר מאוד קליט וכמעט כולם התחילו לשיר ובסיום לירון שאל "אז מי באמת הרג את ים המוות?".
דיברנו על מפעלי ים המלח, וגם על הכוח של שיר לעורר מודעות ושאלות ועל יתרונותיו עפנ"י מאמרים או נאומים. כל אחד כתב רשימה של 4 - 5 תחומים שקשורים לאסונות סביבתיים (עלו דברים כמו תעשיית האופנה ובכלל צרכנות, דלקים מאובנים, זיהום ים ונחלים, מפעלים מזהמים, הכחדת מיני בעלי חיים בגלל זיהום מקורות ואובדן שטחי מחיה ועוד), ואז עברנו לטד יוז. התמקדנו קצת בביוגרפיה שלו, בקשר שלו עם הטבע מילדותו המוקדמת ובחלום שבו התגלה לו שועל שהניח כף יד מדממת על דף ריק במחברתו ואמר: "עצור, אתה הורס אותנו" (לינוי הציעה שהשועל מדבר על כריתת יערות והרס אזורי מחיה, ליהי אמרה שהשועל מדבר על ציד).
קראנו את "שועל המחשבה" שנכתב בעקבות החלום וניסינו להבין את הסיטואציה בשיר, את הקשר בין המשורר לשועל ואת שוויון הערך שנוצר בין השיר והשועל. דיברנו גם על שני ספרים שהשפיעו על יוז - "אביב דומם" של רייצ'ל קרסון (שחשפה את הנזק שגורמים דשנים וריסוסים כימיים לגוף האדם ולגוף כדה"א ויצרה את התנופה הראשונית לתנועה האקולוגית) ו"האלה הלבנה" של רוברט גרייבס, על אופנים שונים של התייחסות לטבע באקופואטיקה (כמו - התבוננות, שוויון בין אדם לטבע ומחאה), ועל תפקיד המשורר כפי שעולה בשיר של יהודה עמיחי "משלושה או ארבעה בחדר / תמיד אחד עומד ליד החלון. / מוכרח לראות את העוול בין קוצים, / ואת השרפות בגבעה".
קראנו גם שיר של אגי משעול ("אחריות").
אחרי ההפסקה נפגשנו בגן הבוטני ויצאנו לתרגיל כתיבה של התבוננות והקשבה. כל אחד יצא לשוטט בגן לבד ולכתוב 10 דברים שרואה, 10 דברים ששומע ו-5 דברים שמריח. כולם חזרו נלהבים וגם שקטים יותר ועם תמונות, ובעיקר שמחו לשתף במראות כמו - מרווה משולשת, שפירית, אצטרובל, נחל ומפל קטן, סלעים וצפרדעים, בקולות כמו - משק כנפיים, ציוץ ציפורים, צעדים, רחש עלים וזרימת מים, ובריחות כמו אדמה, אוויר נקי וצבע (כי הגן עדיין בשיפוצים).
בין התיאורים עלו גם רעש מכוניות, פסולת, עשן ממפעלים קרובים. אחרי ההקראה יצאנו לתרגיל המשך - לבחור פרט אחד מהרשימה של מה רואים ולתאר אותו תיאור מפורט ככל האפשר בשילוב חוש נוסף.
כל אחד גם הצטייד בשיר מתוך אסופה אקופואטית והיה צריך לזהות את היחס לטבע בשיר ולכתוב בהמשך לתיאור שלו טקסט אישי ברוח היחס לטבע שעולה מהשיר. נעמה כתבה על שאלות שמתעוררות בה מול הרס הטבע מצד אחד ו"פיצויים" בדמות גנים מלאכותיים מצד שני. לינוי קראה שיר שכתבה שעוסק בהשוואה בין השתקפותה שלה במי הנחל והשתקפות השמש. כולם (כמעט) ביקשו שנמשיך את השיעורים בגן הבוטני.
בכיתה יב' של רנה ורבין
גמרנו לראות את תלמה ולואיז - שברון לב כללי תקף את הבנות. דיברנו על חופש מוות ואם הוא עדיף על חיים כבולים, על השינוי שעבר על הגיבורות במסע, על ההבדלים בין מצבן של נשים בשנות השמונים והתשעים לבין ימינו, והשיחה גלשה לסיפורים על נשים שלקחו את החוק לידיים, מלוריינה בוביט ועד רוצחות בעליהן המתעללים שיושבות בכלא בישראל ובעולם.
מרוב מועקה על הסוף העגום שנתן רידלי סקוט ללוחמות הצדק והחופש שלו, הבנות ביקשו לשנות אווירה ולצאת החוצה, אז יצאנו לשבת על הדשא, שם קראנו עוד פרק בגבעת החול של עגנון. שוב חמדת ייסר את כולנו בהמתנה עצבנית ויבבנית ליעל, שתגיע או לא תגיע לבקר. הבנות נעות בין לשנוא אותו ולבוז לו ובין לרחם עליו ולהזדהות עם הבתוליות המתוסכלת שלו. הפתעה רבתי נרשמה כשהמספר גילה שחמדת רק בן 22. כולן חשבו שהוא בתול קשיש בן חמישים.
דיברנו על עכבות תקופתיות ועל עכבות על זמניות, עכבות של נשים לעומת עכבות של גברים, כשבאמצע כל השיחה צץ לפתע שרשור ארוך, חום אפרפר עכור וכעור, והתפתל מתוך הדשא למרכז המעגל שלנו. כולן צרחו בבהלה וברחו בגועל.
עברנו מקום לקפיטריה של ווב, ובדרך הסברתי את משמעות המושג סמל פאלי. סיימנו בקריאת שיר חסוד של זלדה, כאשר חי המלך, וניצלתי את ההזדמנות לעודד אותן קצת בסיפור האהבה המאוחרת של זלדה, שמצאה את אהבת חייה והתחתנה בגיל המופלג של 36 שנים.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
שיעור לא פשוט אתמול. גם כי אני לא מרגיש טוב וגם כי הקבוצה מאוד מורכבת.
מורכבת. לא "קשה" או "בעייתית".
עיקר הקושי שלי הוא עם קבוצת בנים (ארבעה) מבריקים וחכמים ומפריענים ברמות קשות.
למה זה מורכב?
כי הם משתתפים בצורה טובה ועמוקה, וממש מכניסים פנינים לדיון, ובתוך זה משלבים צעקות והפרעות, וצחוקים והשתוללות.
אז מה עושים?
מה עושים כששיעור כמעט מתקלקל.
זה מה שקרה אתמול.
ישבנו על הפסקה השניה מהמאמר של קאנט על הנאורות.
חצי שעה של קריאה ודיון,
ואז נתתי לתלמידים משימה.
לבנות מודל של בית ספר ברוח תפיסת הנאורות של קאנט.
לא בית ספר "עם פופים" ו"אוירה מזמינה".
זה פשיטא.
אלא, מודלים חדשים להוראה שמאפשרים גדילה וצמיחה של תלמיד ברוח הכוונות של קאנט (לא נתיש אתכם כאן בפירוט החומר ).
שלחתי את התלמידים לעבוד בחוץ בארבע קבוצות, ושתי קבוצות חזרו עם המשימה.
היתר נהנו מהחופש והבלגן.....
החלטתי לעשות להם תרגיל. נתתי חצי שעה נוספת והודעתי שהמשימה היא חצי מהציון לתעודה. הגשה עוד חצי שעה.
ואוי, איך שהיחס השתנה.
קאנט היה בוכה עלי ועליהם.....
הגישו לי חומרים יפים, וההמשך של התרגיל בשבוע הבא, יהיה משהו אחר.
התלמידים יקבלו בחזרה את העבודה שלה ללא ציון ויתבקשו לנתח את הסיטואציה הפדגוגית שהתרחשה (לימוד קאנט על נאורות כעצמאות אינטלקטואלית, המורה מנחית משימה, אבל משימה חופשית ויצירתית, התלמידים לא עושים כלום,
המורה מעניש בעזרת ציון.) נראה איך ינתחו את ההתנהלות שלי ושלהם ברוח קאנט.
יהיה מעניין, ואולי קאנט יחזור לחייך.
אבל מצד שני, לפי קאנט, זה לא כל כך משנה מה קאנט יחשוב, אלא מה התלמידים
בכיתה יא' של טל יחזקאלי
אם בשבועות האחרונים עסקנו לעומק בנושא החלומות בעקבות הפרק הראשון ב״הגיונות״ של דקארט, היום עשינו עצירה קטנה לנושא אחר שהטריד את התלמידות - הצורך של דקארט להצהיר באופן חד משמעי על שפיותו ו״לגרש״ את המשוגעים מהפוליס הקטנה שהוא הקים לו. התלמידות תהו על ההגדרה המובנית מאליה הזו, ״משוגעים״, אז היום, כתחליף לפוקו, קראנו יחד שני סיפורים של ר׳ נחמן מברסלב שמנסים לבאר קצת את הסוגיה: ״בן המלך וההינדיק״, ו״התבואה המשגעת״.
בשניהם, היה נראה שהשיגעון הוא עניין של חריגות מוחלטת מול הכלל, ושהאפשרות לחמוק ממנו - הייתה שפה משותפת עם אדם אחר. מה״חריגה״ הקטנה שעשינו מההגיונות חזרנו מיד אל הכלליות האוניברסלית ביותר אולי - הלוגיקה.
למדנו לפרק טיעון להנחות ומסקנה, והתלמידות התבקשו לבצע את סוג הניתוח הזה על הטיעונים של דקארט, בהצלחה מרובה. סיימנו במשימת כתיבה על החומר שלמדנו עד כה, והן ניגשו למשימה עם הרבה התלהבות, בין היתר כי יכלו לעשות אותה הפעם בעזרת העותק החדש של ה״הגיונות״ שקיבלה כל אחת (!!), ויכלו לסמן את מה שמעניין, לכתוב שאלות (בעיפרון כמובן!), ובתקווה להמשיך לעלעל בבית, עד הקוגיטו..
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
חלק אחרון בחזרה שלנו על אתיקה לקראת הבגרות, והפעם ניטשה. את משל האיש המטורף כולם זכרו היטב (כמה סוקרטס צדק, כשקבע שסיפורים משפיעים על נפש האדם יותר מטענות).
דיברנו על ההיפוך שמתאר ניטשה בתולדות המוסר, המוביל להולדת מוסר העבדים; לאחר מכן המשכנו ל"כה אמר זרתוסטרא", למשל שלושת גלגולי האדם. סיימנו מעט מוקדם יותר, בכדי לסיים את סבב השיחות האישיות.
דיברתי עם אלון, איציק ואז על העבודות שהגישו ועל ההיערכות לבגרות. אלון הכין משחקון למחשב שמעמת את השחקנים עם שאלות בפילוסופיה פוליטית; רז כתב סיפור "פעיל", כזה בו הקורא משפיע בבחירותיו על התקדמות העלילה.
הסיפור עסק במצב הטבע של הובס ובניסיון להיחלץ ממנו. איציק כתב על מושג ה"ביקורת", ושאל מדוע אנו מבקרים אחרים, מתי יש לנו ההצדקה לעשות זאת, והאם יש לביקורת ערך חיובי.
היה כיף לדון בפרויקטים של השלושה. בזאת סיימנו את סבב השיחות האישיות, וגם את החזרה שלנו על אתיקה. בשבוע הבא נשוב למטאפיסיקה.
Comments