השבוע ה 27 בבית החינוך באונ' ת"א. בחינות הבגרות 'גנבו' מאיתנו את תלמידות מגמת הספרות אבל לא נפלה רוחנו והרבצנו תורה בפני תלמידי מגמת הפילוסופיה:
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של עומר בן דוד
לא נפגשנו כבר מלאאאאאא זמן, והיה נורא כיף לראות את כולם. פתחנו את השיעור בשיחה על החובה היחידה שעדיין נותרה לנו - העבודות וכתיבתן. קשה מאוד להתניע בחזרה, אחרי הבגרות, וכל הביטולים, כשהסיום כבר כל כך קרוב... לקח לנו זמן לאסוף את עצמנו, אבל זה קרה לבסוף. סיימנו בענייני הכתיבה והמשכנו למהלך כללי יותר, שכבר נגוע בנימה מסכמת ותחושת פרידה.
שוחחנו ביחד, ממבט על, לאחר שנתיים וחצי של למידה משותפת, על מהותה של הפילוסופיה. מהי בעצם, תחום הדעת המוזר הזה? מה מייחד אותה וכיצד ניתן לנסות ולהגדיר אותה (או: מה עונים לדוד ששואל בארוחה משפחתית - "נו, מה למדתם שם בפילוסופיה?), מהי ערכה של הפילוסופיה? מדוע אנו מוסיפים לשאול שאלות, אם אנחנו יודעים שאלו רק מייצרות שאלות נוספות (או, במקרה של הדוד, מה עושים עם גל הדיבורים האלו?).
היה כיף לשמוע את כולן שוב, שגדלו בהחלט, ולמרות כמה רגעים של כאוס בלתי נשלט, היה דיון יפה ומעניין, וגם מרגש. מריחים את הסוף...
בכיתה יא' של טל יחזקאלי
תכננתי להתחיל בתרגיל כתיבה אבל התלמידות הגיעו עם מטען כבד של חששות וכעסים בנוגע לפיגועים מהתקופה האחרונה, לצד פרסומים שונים על תמיכה במאבק הפלסטיני באוניברסיטת תל אביב. אז למעשה התחלנו את השיעור בדיון מורכב על התחושות שלהן ביומיום בבת ים, על היכרות אישית עם ערבים וערביות במרחב, על החשש, הניכור והזרות. דיברנו על האפשרות לתת פרשנויות שונות למעשים או למילים שהפרשנות שלהן נראית לנו ברורה ומיידית - ועל הניסיון לעמוד בנעלי האחר ולהבין את מעשיו, גם כשהם נראים לנו בלתי הגיוניים בעליל. דיברנו קצת על האופן שבו ידע ומידע מגיעים אלינו - כבר עם פרשנות - ועל מה אפשר לעשות כדי להיחשף לעוד פרשנויות ועוד זוויות. בשלב מסוים קטעתי את הדיון, לא בלי הבטחה שעוד נחזור לשוחח מתי שירצו, אבל - חייבות ללמוד פילוסופיה! חזרנו למשל המערה של אפלטון. חזרנו על מהלך המשל באמצעות ציורים שהתלמידות ציירו בבית - ציורים יפים ומדויקים של ״סצנות״ מתוך המשל, וחלקן אפילו הציעו פרשנות יצירתית - ציור של כלב עם קונוס אטום סביב צווארו, לדוגמא. חזרנו גם על הנמשל של המשל - על האידיאליזם שאליו מכוון אפלטון, על כך שעולם הדברים המוחשיים הוא רק צל קלוש של עולם האידיאות הנצחי.. משם - במעבר חד (ומכוון :)) פנינו היישר לאמפיריציסט הידוע דיוויד יום. אחרי הקדמה קצרה התחלנו לקרוא יחד מתוך המסכת על טבע האדם, פירקנו יחד עם יום את התפיסות לרשמים ולאידיאות, הבנו מה כל יחידה כזו אומרת, ומה הבסיס לכל תפיסה לדעת יום - הרושם, ולא האידיאה. לתלמידות היה קל הרבה יותר להבין ולהשתכנע באמפיריציזם של יום מאשר באידיאליזם של אפלטון.. מסימני התקופה, כנראה.. בשיעור הבא נמשיך עם יום עד שיספיק לנו ונרגיש מוכנות סוף סוף לעבור לאחד והיחיד - עמנואל קאנט.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
שיעור מאוד מיוחד, מאוד מעניין בכיתה שלנו.
אני מתכנן לדבר על שאלה שעולה בעקיפין ממשל המערה: האם עדיף לנו מנהיג טוב, חכם, צודק...צדיק אפילו, אבל יחיד, כמעט טוטליטרי, או ממשל דמוקרטי המורכב מנציגים מגוונים, בעלי תכונות שונות ואינטרסים שונים.
הדרך: לצפות ב"חוות החיות" של אורוול.
אני מתחיל ברקע: נותן רקע היסטורי (רוסיה), נותן רקע כלכלי (המהפכה התעשייתית, היווצרות הפרולטריון), ומעלה את השאלה הפילוסופית.
אנחנו צופים חצי שעה בסרט ויוצאים להפסקה.
בחלק השני שבו אני אמור להמשיך בהקרנה נכנסות טליה ועלמה (מנהלת בית החינוך החדשה). אני חס עליהן, דוחה את המשך הסרט ומדבר על ההקשר הפילוסופי.
ואז, פתאום...אחת התלמידות...ליאל...טוענת כלאחר יד ש"לא מוסרי להיות מוסרי".
וכל השיעור השתנה.
הלך
הלך למקומות טובים יותר
גבוהים הרבה יותר
אבל בבלגן לא מתוכנן.
שכחנו מהנושא הכללי והתחיל מהלך מטורף של בניית טיעונים וטיעוני נגד בין רוב התלמידים לבין עצמם.
תלמידים הובילו מהלכים מחשבתיים מסדר שני, שלישי ורביעי.
טיעון, טיעון נגדי, טיעון נגדי לנגדי, וכו וכו.
היה מרתק. לא רק כמורה, אלא כמשתתף.
הרמה דמתה לרמה של תלמידי שנה א' בתרגיל בחוג לפילוסופיה.
היה כל כך משמח וכל כך ממלא בנחת וסיפוק.
הבעיה העיקרית שאתה אנחנו צריכים להתמודד: פער מאוד (מאוד מאוד) גדול בין יכולת החשיבה, לבין רהיטות הביטוי בעל פה ובמיוחד בין הרעיון לבין הביטוי בכתב.
Commentaires