קבלו בתשואות את השבוע ה 22 בבית החינוך שלנו באונ' ת"א:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של ענבל המאירי:
מה זו בכלל שירה? איך מגדירים שירה? סוגיה שמעוררת מחלוקת מזה אלפי שנים ובוודאי מתחדדת אל מול השירים של זך ואבידן והמרידה שלהם בדור האבות. אז בחנו איפה אנחנו כל אחד מאיתנו ממוקם ביחס להגדרות. כל אחד לקח פתק שכתובה עליו הגדרה של מהי שירה או מהו משורר - של אמילי דיקינסון, קירקגור, אלתרמן, קולרידג', רומאן יעקובסון, ועוד רבים וטובים - הגדרות נחרצות, אנגימטיות, כאלו המציבות אמות מידה רגשיות, כאלו המציבות את ההזרה במרכזן... ועם התחושה החזקה שכל הגדרה אפשרית אך אינה בלעדית, צללנו אל "הצייר מצייר" של נתן זך. לרוב אנחנו נכנסים ליצירה דרך השם שלה והציפיות שהוא מעורר, אבל הפעם, כל ציפייה שנבנתה התפרקה בן־רגע או תוך כמה מילים. משוואות והיסקים לוגיים קרסו במהירות ("הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל / אך המשורר אינו שר,...", איך אפשר לומר שעונות השנה הן משהו שלא חוזר? מה הקשר בין "החום, הקור, הקרח והצחוק / של הלב..."? מה הקשר בין רוח, אונייה ושיר?). קראנו ביחד את השיר, וביחד זה אומר ביחד! בספונטניות וכמו מקהלה מתוזמנת שמקפידה מאוד על השהייה בין שורה לשורה. הבלבול שזימנה לנו שבירת הציפיות לקח אותנו להתבוננות צמודה ועקשנית במבנה השיר. רעות שמה לב שיש נקודה רק בסוף השיר, כלומר - שהוא למעשה משפט אחד. איתי אמר שהשורה הראשונה הכי ארוכה ומוסרת לנו משהו יציב ואילו השורה האחרונה מורכבת רק ממילה אחת - "משהו." שזה יכול להיות כל דבר. אלעד אמר שהשיר הוא בכלל לא על "הצייר מצייר". סימנו דימויים, מטפורות, חריזה, ואת החזרות ציינו כמו במכירה פומבית ("המילה 'או' מופיעה 4 פעמים? רגע לא, 5, 6!!!"...). דיברנו על ההכרזה של זך על המשורר כמשהו בלתי ניתן לקטלוג או הגדרה וכמשהו בסיסי שאי אפשר להתקיים בלעדיו, כמו השירה עצמו. "משהו שמשאיר / משהו." דיברנו גם על השפעתו האדירה של זך, שהמציא תחביר חדש לשפה העברית, שהראה שאפשר לכתוב שירה גדולה בעברית גם כשהיא כתובה בשפת דיבור, ועל השפה "הזכית" שהשפעתה ניכרת עד היום (ועלו השוואות לדמויות נוספות שיצרו שפה משלהם - כמו פרויד, מרקס ופרלוב). קראנו גם את "אני יושב על שפת הרחוב" וראינו כיצד מתוך חוויה פשוטה ויומיומית, כמו ישיבה על מדרכה, עולה הרהור קיומי "האם כך מסתכל בנו האל...", וקראנו גם את "שיר no טיפוסי" שנכתב אחרי מלחמת לבנון הראשונה וניסח את שורות המחאה האולטימטיביות: "על הזכות הגדולה להיות פה, / על הזכות הגדולה לומר לא". תלמידי התיאטרון זיהו במהלך של זך דמיון למהלך שעבר התיאטרון הישראלי, ודיברנו על המושג "פוליטי" ו"שירה פוליטית" בהקשרים של יחסי כוח וכעמדה מורכבת (להבדיל מפלקטית ואוטומטית) ביחס למתחולל בעולם.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר עליזה אברהם:
שבועיים לא התראינו והמציאות בארץ נותנת (לי) תחושה שעבר זמן רב יותר. שואלת לשלומן ואם הן הלכו להפגנות. מתאכזבת מהתשובות השליליות. מספרת להן על חוויותיי מההפגנה בכנסת. בעיקר מזו שריגשה אותי במיוחד בה נוצר מעגל שיח בין תומכי הרפורמה עם חזות חרדית לביני ולבין מישהי שנכחה איתי באוטובוס ההפגנה. שני קצוות תבל נפגשים ומצליחים, ולו למספר רגעים, לקיים שיח מכובד.
אח"כ אנו עוברות שוב למשחק ה-Contigo שמצליח לקרב באמצעות המשימות וקלפי התכונות שבו. הפעם המשחק גם מהווה הקדמה טובה לאתיקת המידות של אריסטו. אחרי חזרה קצרה על הטלאולוגיה של אריסטו, אנו לומדים על מידת האמצע תוך קריאה משותפת בפרק השני באתיקה הניקומאכית, עזרה מהמצגת הקצרה שהכנתי, ומידי פעם קישורים גם לחוויות המשחק ב-Contigo. אחת התלמידות לא מסתירה את התלהבותה מאריסטו וטוענת שסוף-סוף לומדים על פילוסוף שאפשר להתחבר אליו ולדעותיו. אני עוצרת מידי פעם לוודא שהתלמידות הבינו את שנאמר.
בשלב מסוים לקראת סוף היום עלמה מצטרפת ומעלה שאלות שהתשובות עליהן מצליחות לחדד את הייחוד של אריסטו בהשוואה לפילוסופְיות אחרות ואת הייחוד של הכתיבה האקדמאית מכתיבות אחרות. בעשר הדקות האחרונות התלמידות מתחילות לכתוב משימה שתימשך בבית: להציג בקצרה את אתיקת המידות של אריסטו ולכתוב האם היא (או חלקים מתוכה) משכנעת או לא בעיניהן תוך נימוק בטיעונים/דוגמאות/ סיפורים מחייהן.
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
בכיתת הפילוסופיה שלי של תלמידי בת ים אנחנו מדברים על המצב החברתי – פוליטי – משפטי.
אנחנו מתחילים במשל המערה. זה גם כך החומר שבו אנחנו עוסקים. אנחנו מציגים את המשל – במילים של יום יום, ואז מדברים על שלטון הטובים ביותר.
אני ממשיך ומשתמש בנושא הזה, כדי להציג את הדילמה: מי צריך להיות בעל סמכות החלטה גבוהה יותר: מומחי הכלכלה של האוצר או נציגי הציבור? מי צריך להחליט ומי בעל המילה האחרונה? שר התחבורה או מומחי תחבורה.
אנחנו בוחנים את היתרונות והחסרונות של כל בחירה והתלמידים מגיעים למסקנה שצריכים להתקיים יחסי גומלין מורכבים בין שני סוגי המחליטים הללו.
מכאן אנחנו עוברים למונטסקיו ולשלוש הרשויות שלו, ואז אני מציג את המצב בארץ באמצעות שימוש במושגים שלמדנו.
מסתבר שרוב הגדול של התלמידים לא מכירים את הנושאים שעל הפרק, ויותר מזה; הם לא מתעניינים.
אנחנו יוצאים למשימה על משל המערה וחוזרים לכיתה אחרי ההפסקה.
בחלק השני עלמה ואני מעבירים חצי שיעור משותף. עלמה מציגה טקסט המתנגד לרפורמה/ המהפכה המשפטית, ואנחנו מנסים לדבר על הטקסט ולהבין אותו.
אנחנו מציגים סרטון המסביר את המצב קונפליקטואלי, אבל אני חש שהתלמידים הולכים ונעלמים לתוך עצמם; אין עם מי לעבוד.
עלמה נותנת את המשימה שחיברה: היא מבקשת מהתלמידים לצאת ובזוגות לייצר מנגנונים שבעזרתם אפשר לייצר הגנות על מיעוטים מפני עריצות הרוב.
החומרים שאנחנו מקבלים (רק חלקם כבר חזרו אלינו) מעניינים. טומס, אחד התלמידים הבולטים, מנסה לבנות מנגנון מעניין. הוא רוצה לייצר אלפי משולשים של שופטת-אחראית ומבצעת, לתת לציבור למלא תפקידים ובעצם להפריט או להפוך "של" הציבור את הקונפליקטים, וכך לפצל ולהפחית את עוצמת הקונפליקט שקיים במבט לאומי.
השיחה של אחרי המשימה מעניינית ביותר. התלמידים אינם! נשבר להם!
ואני מנסה להבין מה משעמם בחומר הזה או איך זה שחומר כזה מעניין פחות מחומר מופשט וכמעט מנותק של דיויד יום.
הם מתקשים להגדיר אבל המעט שנאמר הוא ש"יש מספיק אנשים שמתעסקים בזה, ו"אני גרה בתוך עצמי"...אולי הבנה של המחסומים תעזור לנו לשחרר אותם.
בכיתה י' המשולבת של יעל איזנברג ועומר בן דוד:
הייתה לנו הפסקה, בשבוע שעבר, כי הכיתה כולה יצאה למופע עם בית הספר. כיף לחזור לקבוצה הזו, שמרגיש לנו איתה בבית ממש מן הרגע הראשון.
פתחנו בהתייחסות לאירועי השעה. שאלנו את חברי הקבוצה האם, לתחושתם, הם מרגישים שהם מבינים את מה שמתרחש במדינה, והאם עסקו בכך בבית הספר. שמחנו לגלות שבמילטון אכן הייתה התייחסות, ואפילו רבה: כמעט כל התלמידות נכחו ביותר משיעור אחד בנושא, גם בפעילויות שהוקצו לכך במיוחד, וגם בשיעורים השגרתיים בהם בחרו המורים לשתף בתחושתם ועמדתם. לצד זאת, עדיין היו בקבוצה שהרגישו מבולבלים, ועדיין היו שאלות שנשאלו. הקדשנו את החלק הראשון של המפגש לדיון בכמה ממושגי היסוד החוזרים ועולים בכותרות, וניסינו לענות על השאלות כמיטב יכולתנו. לקראת סיום החלק הראשון, יעלי שיתפה בסיפור האישי שלה, המתכתב עם הסוגייה, וכיצד התלות שלה בהחלטת בית המשפט נעשתה לקיומית ממש.
מהדיון החשוב ורציני עד מאוד הזה, פנינו בחזרה לקריאה במשתה האפלטוני, והפעם בנאומו הקומי של אריסטופנס, שהגיע ממש בזמן בכדי להקל קצת על האווירה. קראנו את תיאורו של אריסטופנס לבני האדם הקדומים, המחוברים זה לזה, וכיצד הפריד אותם זאוס לשניים במכת ברק, ומאז לא מפסיק כל צד להתגעגע לחציו החסר. בזמן הקריאה בנאום, דריה, ורוניקה ואדלינה התנדבו לאייר את דמויות האדם הקדום על הלוח, מה שהוסיף לנאום הנפלא ומוזר גם כך של אריסטופנס ממד ויזואלי נפלא ומוזר לא פחות! הציירות שלנו שקדו על עבודתן במרץ בזמן שהמשכנו לדון בנאום.
המשכנו בתרגיל כתיבה. הצגנו שתי אפשרויות לתרגיל לבחור מביניהן: (1) בחירת תופעה מהסביבה הקרובה וכתיבת הסבר מיתי-קומי להיווצרותה; (2) לנסות ולדמיין כיצד היה נראה האדם לו היה זאוס מממש את איומיו וחותך אותו פעם נוספת! התוצאות היו פרועות ומשמחות, וכך סיימנו - מודעים לחובתנו האזרחית, אך בכל זאת מחויכים!
Comentários