שבוע 17 בבית החינוך באונ' ת"א. וגם כאן, אם לא הספיק לנו נגיף האומיקרון אז אתמול הצטרף למהומה גם 'נגיף' בחינת הבגרות במתמטיקה ששיבש לנו את מהלך הדברים. ובכל זאת התגברנו, חלקית, על שניהם:
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
נפגשנו בספריה של התרבוטק וג'ניפר הצטרפה אלינו בזום. דיברנו על מאפייני האף של קובאליוב ועל המשמעויות שעולות מאובדן אפו, וגם על הבחירה של גוגול למקם את הפרק שבו מסופר על מציאת האף בכיכר הלחם לפני הפרק שבו
מסופר על קובאליוב שמתעורר ומגלה שאין לו אף (הדר אמרה שיותר קריפי למצוא אף מאשר לאבד, ג'ניפר אמרה שהאף יותר חשוב מבעליו ונעמה אמרה שהתחלה שמשבשת את הסדר תואמת לעיוותי היגיון אחרים בסיפור כדוגמת הארוחה שנערכת בסדר הפוך). אח"כ יצאנו לתרגיל כתיבה (שלקחתי מנגה, אילה וליאור) - כל אחד בחר איבר שבלעדיו הוא לא יהיה אותו אדם וכתב על הבוקר שבו התעורר וגילה שהוא חסר, ואחרי קריאות ראשונות המשכנו לפתח את הטקסטים דרך שאלות כמו לאן הלך אותו איבר ומה היה הדיאלוג איתו בזמן המפגש. (פגשנו פה שנמלט למקדונלדס ובזמן הפגישה עם בעליו רץ לביה"ס ואמר למורים את מה שנאמר עד אז בלב, כאשר הניסיון לדבר עם הפה היה צריך לעבור דרך רכישת לוח מחיק וטושים. פגשנו עיניים שאמרו שאי אפשר לראות רק טוב, רגל ימין שנזפה בבעליה על ההגזמה שלו באימונים, לב שאילץ את בעליו לאמץ טיעונים שאינם רגשיים כדי לנסות להשיג אותו בחזרה, ועוד).
אחר כך המשכנו לקרוא את "האף" קריאה צמודה, בחלוקה לתפקידים. היה מצחיק והתעוררו הרבה שיחות בעקבות אובדן האיברים (למשל, על הדומיננטיות של חוש הראייה בתרבות המערב).
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול בכיתת הפילוסופיה אני נכנס לזום בידיעה שאני עומד להמשיך במרץ בקריאה של אפיקורוס. אקרא, כך אני חושב, בעצמי כמה פסקאות. נדון, נסביר ו...עבודה בקבוצות בחדרי זום קטנים על פסקה נוספת.
אבל....אנחנו עשרה כולל מורה. שני תלמידים עם מצלמה פתוחה. והמורה. פתאום אני קולט שהם כולם במיטות, מכוסים בסמיכות ומתפנקים.
כולם, חוץ מיורי שאותו אנחנו מלווים במטבח מכין שקשוקה מושקעת.
החלטתי לשנות כיוון, להטריף קצת את החשיבה, ולהתניע ולשעשע, בלי לפגוע באווירה הביתית כל כך שבה הם שרויים (ובעצם, גם אני).
שתי משימות הם קיבלו:
- להמציא פילוסופיה שעוסקת ב...מלפפונים
- להמציא משמעות למושג הפילוסופי (שאני מאמין שהמצאתי...) טרנס – פילוסופיה.
הלם. שקט.
אני מול ריבועים שחורים.
מתפזרים לחדרי זום קטנים, בזוגות ואני מתחיל לעבוד עם התלמידים בחדרים בנפרד.
הגענו לדברים נורא מעניינים ויפים.
בחדרים התלמידים עם מצלמות פתוחות, במיטה, מכוסים....ואנחנו מגיעים למסקנה שהחברה האנושית דומה למלפפון: מורכבת ממעטה ומאינדיבידואלים (הגרעינים). חברה שמתפוררת תורכב מחדש מאינדיבידואל שיתפקד כזרע
וייסד חברה חדשה....דיברנו על אופן החיים של צמחים ואופן ההוויה שלהם, דיברנו על פילוסופיה חסרת משמעות (טרנס פילוסופיה – פילוסופיה שחוצה את גבול המשמעות) ועל פילוסופיה של טרנסג'נדריות.
ועוד ועוד.
לאחר ההפסקה שיחות אישיות בזום עם חמישה תלמידים (לא עמדתי בכמות גדולה יותר). תחושה טובה, של חברות, וחברות לימודית. תחושה שיש כיתה ויש מוטיבציה.
Comentários