אחרי שגמרנו לקרוא בשבוע שעבר את "במערת אפלטון" של סונטג, פתחנו את השיעור השלישי עם "אולי עכשיו אפשר", המסה שסוגרת את הספר "אני אחרים" של שמעון אדף. הבחירה של אדף לפתוח את המסה בהתבוננות בתמונת ילדות החזירה אותנו מיד לסונטג, לתוקפנות שהיא מזהה במעשה הצילום, ליומרה לייצג את המציאות ולקנות חזקה על האובייקט המצולם. וגם, הבחנו מיד בשוני הניכר בין סגנונות הכתיבה של סונטג ושל אדף, שמדגימים מזיגות שונות מאוד של העיוני והחווייתי בכתיבה מסאית. שאלנו שאלות על הטקסט, ובעיקר על אותם "מכשירי ציתות והאזנה" אלטרנטיביים שהמספר שותל בבית הוריו כתחליף לעדות השטחית, הכוזבת של התצלומים - ספרים, שירים.
אחר כך נתנו לכיתה את המשימה הראשונה בפרויקט הכתיבה שלהם: לתאר אירוע שקשור לנושא שעליו הם כותבים.
שלושה תלמידים הספיקו לקרוא את מה שכתבו ולקבל שאלות להמשך הכתיבה: אחד, שכותב על המושג שעון, תיאר בוקר שבו הוא מאחר לבית הספר, שניה, שכותבת על אנרכיה, תיארה סצנה מאוקראינה 2014 שבה היא וסבתה צופות יחד בחדשות, ושלישית, שכותבת על פרידה, כתבה על חתולה אהובה שלא זכתה להיפרד ממנה.
גם התרגיל עצמו וגם ההנחיות שנתנו לתלמידים איך להגיב אחד לתרגילים של השנייה התבססו על סדנה מרתקת שהעבירה השבוע ארנה קזין לצוות של דרך רוח בנושא כתיבת מסה. זו הזדמנות נוספות להודות לה על הסדנה המצוינת.
Comments