קבלו בתשואות את השבוע ה 22 בבית החינוך שלנו באונ' ת"א:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של רנה ורבין:
קראנו את הסיפור 'אקברט הבלונדי', מאת לודוויג טיק. כהרגלנו, אחרי הקריאה יצאנו החוצה להשתרע על הדשא בשמש ולדבר שיחה פחות או יותר חופשית על הנושאים שעלו מהסיפור. מדי פעם כיוונתי את השיחה בעזרת ציטוטים ממאמרים פרשניים על המעשייה שמצאתי ברשת. איכשהו הצלחנו להגיע מימי הביניים והתקופה הרומנטית בגרמניה לשאלות על טקסי חתונה וברית מילה יהודיים, מהמודחק הפרוידיאני להשוואת בתי כנסת לכנסיות ומסגדים, לחוסר האסתטיקה המכוון והלבוש חסר הצבעים של החרדים, לאופנה מעודדת הפרשת הורמון השמחה דופאמין (#dopaminefashion), ואפילו לדיון נרחב על היעדרם של רגשי אשמה ובושה מהמרחב הישראלי הנוכחי (השווינו בין ברתה מהסיפור ובין אתי כרייף ואמא של בר רפאלי ובין אקברט וסיימון לבייב). היתה שיחה מעניינת!
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
עדיין במתכונת מצומצמת (בגלל פסטיבל התיאטרון של תלמידי המגמה), אז עשינו שוב סדנת כתיבה. התחלנו עם רשמים מהציתות (הממכר!) של השבוע החולף, והמשכנו עם קלפים פואטיים. כל אחת בחרה קלף עם שיר וממנו שורה או צירוף שאהבה וכתבה קטע קצר על עצמה דרך המשפט שבחרה. אח"כ עברנו לכתיבת רשימות (אופציה משחקית במהותה שלא מחויבת לשום מבנה או אילוצים של נכון ולא נכון או לסדר הגיוני).
בעקבות רולאן בארת (ב"ר"ב עפ"י ר"ב") התחלנו עם "אני אוהבת / אני לא אוהבת", ודיברנו על רשימה כזו כמה שמבדל כל אחת מאיתנו מהשנייה ומצביע על החד פעמיות של כל אחת מאיתנו. המשכנו עם בורחס ומיון בעלי החיים באנציקלופדיה הסינית ויצרנו בעקבותיו רשימות מיון משלנו בקטגוריות שונות (כמו אנשים והפלגות), ואח"כ עם סיי שנוגון שבעקבותיה נכתבו רשימות על דברים שמדכדכים את הלב, מרעידים את הלב, רחוקים אף שהם קרובים, ועוד. דברים שראינו בהפסקה (וגם צותתנו להם...) שימשו גם הם לרשימה, ובעקבות דרור בורשטיין והשיר שלו על "הדברים שראיתי בשעתי האחרונה בקיימברידג'" הוספנו לרשימה משפט שמתחיל ב"ראיתי את עצמי". בסוף כל אחת בחרה לעצמה משפט אחד מכל מה שכתבה שיתפקד כמתנה עבורה, העתיקה אותו על פתק ושמה בארנק.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יא' של טל יחזקאלי
פתחנו את השיעור בדיון על המלחמה שהכריזה רוסיה על אוקראינה. משפחתה של אחת התלמידות בכיתה במקור מאוקראינה, ובן זוגה ומשפחתו נמצאים שם ממש עכשיו. פתחנו מפה וירטואלית של אוקראינה ורוסיה וניסינו להפוך את השמות מהחדשות ליותר מוחשיים, דיברנו על פוטין ועל השאריות של הדיקטטורה במאה ה-21, דיברנו על היחסים ההיסטוריים בין רוסיה לאוקראינה ועל ברית המועצות, על המלחמה הקרה.
ביצענו תרגיל - כל אחת בחרה דימוי אחד מתוך דיווחי החדשות שנוגע לאוקראינה - והסבירה מדוע היא בחרה בדימוי הזה. יובל בחרה מפה סכמטית שמראה את הגודל של רוסיה לעומת אוקראינה, סבטה בחרה במפה סכמטית גם כן - שמראה את אתרי הפלישה לאוקראינה ע״י הרוסים, שממחישה את עוצמת המתקפה. ויקי ודיאנה בחרו להתמקד בדמותו של פוטין - כל אחת מזווית אחרת - ויקי התמקדה בדמות הקשה שלו שמצטיירת מהדיווחים, ודיאנה התמקדה בקושי - אבל גם בהכרח, לטענתה, של האזרחים ברוסיה למרוד בפוטין ולהפיל את משטרו. דיברנו קצת על כמה זה קשה במקומות שבהם יש פיקוח כ"כ הדוק.. יולי בחרה תמונה של שני לוחמים אוקראינים, לצידם הרס רב, בשכונת מגורים. היא ביקשה לבטא את הצער שהיא מרגישה על ההרס והמוות שצפויים במלחמה.
יצאנו להפסקה וחזרנו לדקארט ולעבודות החקר - אנחנו בשיאו של הקוגיטו, והתלמידות כבר ממש מבינות את הלך הרוח הקרטזיאני. דקארט הוכיח שהאני קיים - אבל מהו אותו אני? הוא בוודאי לא גוף, כך למדנו מדקארט, ואפילו הבנו באופן אינטואיטיבי. אבל מה לגבי תחושה? ומה לגבי הדימוי של המחשבה? עקבנו אחר דקארט באותו ״מנקה״ מהאני את שאריות הדימויים ומנסה להשאירו טהור, צורני, מהותי ככל האפשר. מיד עלו גם הביקורות על דקארט - שבוודאי יהיו חלק מעבודות החקר - מדוע הוא רוצה מושג כ"כ נקי של אני? האם באמת ניתן לחשוב בלי לחוש, בלי עולם? ומה אומרת הביקורת הפמיניסטית על המהלך הזה? הבטחתי להן שיוכלו להמשיך לחקור ולהעמיק בשאלות המעולות האלו בעבודות החקר, שננסה (בעוז!) להשלים השנה.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
שיעור מאתגר אתמול. את החלק הראשון העבירה טליה. הנושא היה סוקרטס, אישיותו והנמסר שהוא מעביר. אבל לב השיעור היה קריאה משותפת, במליאה, של עמודים ראשונים של קריטון לאפלטון.
לתלמידים לא היה קל.
מסתבר שהקריאה של החומר בקול לא פשוטה, וכך גם ההבנה. אבל העיקר עיקר הקושי היה בשמירה על רצף של סבלנות וריכוז.
כאן היה לא פשוט.
בהפסקה שיחה מעניינת ביני לבין טליה.
טוליה טוענת ששיעורים כאלה, למרות אבדן הריכוז ולמרות הקושי, חשובים לתלמידים, להתפתחות שלהם ולהתמודדות עם הקשיים האלה בדיוק.
אני משתף בקושי שלי להתמודד עם תחושות ניתוק של התלמידים ממני.
כשאני מאבד את התלמידים שלי, אני נלחץ ומרגיש חסר אונים לגמרי.
את השיעור השני אני מעביר.
החלטתי, באופן אמיץ, ללכת עם דבריה של טליה ולהוביל קריאה של המשתה.
אני יושב באמצע הכיתה, קורא בקול את הטקסט, מתרגם אותו, תוך כדי, לעברית עכשווית, נלהב מההצלחה, אני לא שם לב שכל הכיתה אבדה אותי.
הם יושבים עם מכשירי הטלפון שלהם ומשאירים אותי ואת אריסטופנס והמיתוס שלו על האנשים הכפולים, ביחד עם טליה (שיושבת בצד) לבד!
הגילוי הזה די מפיל אותי, והשיעור, ובכן...לא זורם בהצלחה רבה מדי.
החלטה?
לאן ללכת?
עוד אין לי
Yorumlar