שבוע עשירי בבית החינוך באונ' ת"א. אחרי שתסיימו את קריאת עיתוני סופ"ש אתם מוזמנים לפנות מעט זמן להנות גם מזה (בעצם בעיקר מזה 😊) :
במגמת ספרות:
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
את השיעור פתח לירון, עם שיר ברוסית שהלחין איגור מטווינקו וכתבו וביצעו מוזיקאים שונים. לירון סיפר שהשיר נוצר לאחר התרסקות טיסה 9268 של מטרוג'ט בחצי האי סיני בגלל פעולות טרור של דאעש וכל 224 האנשים שהיו בטיסה נהרגו.
לירון הציג בהתחלה את מילות השיר ברוסית (ליאור ישר זיהתה שיש מילה אחת שחוזרת הרבה פעמים, ולירון אמר שהמילה היא "לחיות", וגם וריאציות עליה - כמו "חי" ו"רק לחיות"), הקריא בית אחד ואז שר אותו.
אח"כ הוא הראה את התרגום שלו לשיר, וסיפר שבהתחלה תרגם דרך גוגל אבל כשראה שהתרגום לא הגיוני תרגם בעצמו, תרגום חופשי. "אני זוכר את עצמי בגיל 18 / שהתעניינתי בעיקר במוזיקה, ספורט וברצון להשתנות /
וכשאמרו לי שאני לא יכול / זה רק דרבן אותי יותר. / אני זוכר שכולם צעקו לי מסביב / שמה שחשוב זה עבודה וכסף / וזה כבר בלתי נסבל..." (השיר מבוצע ע"י זמרים שונים בסגנונות שונים - רוק, פופ, אופרה, והתרגום הזה הוא מתוך הביצוע של הראפרים).
הקבוצה כולה הצטרפה לשיר במילה החוזרת "לחיות" ולירון הסביר איך להגות אותה נכון. אחרי הצפייה בקליפ התעוררה שיחה על המשמעויות שעולות מהשיר, דרך הצגת אסונות, משברים ומוות, ועד לשילוב של הישגים וחסד שמעידים, כפי שהסביר לירון, על הפנים השונים של החיים ועל הבחירה המובהקת בחיים. והנה הקישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=X__GJAvZ4_M
השאלה של מה עושים עם יצירה לא מובנת כבר עלתה אצלנו באחד השיעורים, והפעם נכנסנו אליה דרך השיר של בילי קולינס "מבוא לשירה", שמציע אפשרויות משחקיות וחושיות ביחס לקריאת שיר המוצבות אל מול הרצון "שלהם" (המורים?)
לענות את השיר בשיטות חקירה אכזריות כדי לחלץ ממנו את כוונתו. נעמה אמרה שהדימוי של "... לקחת שיר / ולהחזיק אותו מול האור / כמו שקופית צבעונית" - יכול להראות שאין שחור ולבן, נכון ולא נכון, אלא קשת של אפשרויות.
הדר אמרה ששקופית היא תמונה קטנה וכשמציבים אותה מול האור או מקרינים אותה היא הופכת לתמונה גדולה. הדימוי של "להצמיד אוזן לכוורת שלו" לקח כמה מאיתנו לאפשרויות של תשומת לב למצלול, קצב, מוזיקה שיש לכל שיר, ותמר אמרה שדבורים גם עוקצות אז יכולה להיות אפשרות שהשיר "יעקוץ" אותנו, כלומר אולי יכאיב לנו או יפצע אותנו (ודיברנו על שינוי שאנחנו עוברים במפגש עם יצירה משמעותית, שמשהו בנו משתנה בעקבותיה).
העכבר שנזרק לשיר ומגשש דרכו החוצה והאפשרות לגישוש שלנו בחדרי השיר החשוכים בחיפוש אחר מתג אור העלו אפשרויות של כניסות שונות ומחשבות שונות, והאופציה של להישאר על פני השיר ולעשות סקי מים עוררה מיד תגובות של התלהבות, מהאדרנלין שכרוך בסקי במים, ההתרגשות, תחושת הרוח והגלים. ראינו גם הרצאת טד של בילי קולינס, ועם הרוח הזאת חזרנו ל"ירח מלא ופרידה הקטנה".
אחרי שבשבוע שעבר שם השיר נתן לנו מחשבות ראשוניות על כניסה אליו, קראנו את השיר, את התרגומים השונים וגם את המקור. דיברנו על נקודות המבט של פרידה הקטנה, שמפנה את תשומת הלב שלה כל פעם להתרחשות אחרת - מנביחת הכלב לשקשוק הכד ולירח, ולאביה שרואה את הדברים דרכה ומתפעל ממנה אבל גם דואג לה ורוצה להקנות לה ביטחון, ודיברנו גם על ההאנשה של הירח בסוף, ש"פוסע לאחור כדי להביט משם כמו / צייר המתבונן נדהם / ביצירתו המצביעה עליו נדהמת"
ועל הקשר בין הירח, לאב לפרידה הקטנה ולעצם ההתבוננות. אח"כ עברנו לכתיבה - כתיבה אישית (על רגע גילוי מרגש בטבע או על חיה שמרתיעה מתוך נקודת מבט של הזדהות איתה), ותשובה לשאלת בגרות על נקודות המבט השונות שיש בשיר ותרומתן לבניית המשמעויות העולות מן השיר. החלק של הכתיבה האישית עורר התלהבות (נכתבו טקסטים יפים מנקודת מבט של נמלה, ג'וק, זאב בודד, או על מפגש ראשוני עם ים). החלק של שאלת הבגרות עורר לחץ...
הזכרתי להם את כל מה שהם עצמם העלו בקריאה המשותפת ואת האפשרויות של לעשות סקי מים על פני השיר, או להעמיד אותו כמו שקופית מול האור... כלומר, שבאנו לכאן ליהנות :)
בכיתה יב' של רנה ורבין
תכננתי אתמול מסיבת חנוכה קטנה, אבל בערך כל מה שיכול להשתבש בדרך אכן השתבש. לא אלאה בכל הפרטים הטכניים, זה היה יום מרפי, ובכל זאת הצלחנו בסופו של דבר להגיע לרולדין, לאכול סופגניות, וגם לפגוש את השחקן והכותב אבי קורניק, שחתם ממש השבוע חוזה להוצאת ספרו הראשון בהוצאת טל מאי, וסיפר לבנות על הכתיבה ועל הספר, שעוסק בין השאר בהתמודדות עם הפרעת קשב.
אחרי המפגש המשכנו בקריאת 'גבעת החול' של עגנון, והגענו סוף סוף אל סופה של הנובלה. חמדת האומלל ירד מגבעת האהבה בודד כשם שהיה כשעלה עליה בתחילה. התפתח דיון סוער למדי, האם הוא הביא את זה על עצמו, או שמא יעל אשמה, ואם בכלל יש כאן עניין של אשמה. דיברנו (מתוך הזדהות של כמעט כולן) על המושג אמביוולנטיות (לא הכירו), על ההעדפה להשאיר דברים תלויים באוויר מאשר לקבל תשובה ברורה, על רצון פנימי מסוכסך והפכפך, והאם זו שאלה של אופי או של גיל.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה י' של אושי שהם קראוס
אתמול המטרה העיקרית היתה לייצר חזרה לתלם לימודי. הרגשתי בשבועות האחרונים שהלימוד היה חופשי מדי. אמנם פורה ולפעמים סוער. מעניין בחלק גדול מהזמן, אבל הכיתה עלולה לקבל את התחושה ששלוש שנים אנחנו נתווכח ונחשוב בלבד. ולא, אנחנו לומדים לקרא ולהתמודד עם טקסטים קשים ואנחנו לומדים להתמודד עם כתיבה לא פשוטה.
ההחלטה היתה לייצר שיעור ברוח בית ספר רגיל.
התחלנו בכל שסיכמתי על הלוח את המהלך של קאנט, במאמר על הנאורות, שורה שורה, ממוספרות. התלמידים העתיקו למחברות, אבל לא ויתרנו על דיון מעניין שהלך והתפתח ומילא את כל החלק הראשון של השיעור.
אחרי ההפסקה הגיעה גולת הכותרת. נתתי לתלמידים שאלת בגרות אמיתית על המאמר. שאלה בת ארבעה סעיפים. שאלה לא פשוטה (בלשון המעטה).
התלמידים התנפלו על העבודה והתחילו להגיש אחרי יותר משעה.
היה מעניין לראות שהם לא נבהלו ממורכבות השאלה, ובעיני זהו דווקא סימן לבשלות ראשונית בלבד. הם עדיין לא ערים לדקויות ולרמת העומק והדיוק הנדרשות.
העבודה תתן ציון בתעודה ואני מתלבט: מצד אחד, אני רוצה לתת ציונים יפים על המאמץ והמחשבה, ומצד שני צריך להעביר את המסר שהטקסטים עדיין רחוקים מרמה של בגרות.
איך עושים את זה?
מזל ששבת מחר ויש על מה לחשוב .
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
כולן ששו לדווח אתמול על החלומות שלהן, חלומות קשים לעיתים, משונים, מטרידים, או בנאליים לגמרי. ניכר שהסבב הקבוע שלנו עושה את שלו - הפעם הן הציעו לספר את חלומותיהן מיוזמתן וכולן זכרו לפחות חלום אחד מהשבוע שחלף..
מכיוון שהספקנו לקרוא רק בחטף את אנלוגיית הציירים בשיעור הקודם, אנלוגייה שבה דקארט קושר בין ציור ציורים לחלימת חלומות, היום קראנו אותה שוב, לעומק. הסברנו היטב מהי אנלוגיה, וניתחנו יחד את האנלוגיה שמבצע דקארט.
כדי להבין אותה טוב יותר התבוננו בשני ציורים ותחריט: ״גרניקה״ ו״אם וילד״ של פיקאסו, ו״תרדמת התבונה מולידה מפלצות״ של גויה. קצת כמו בתרגיל החלומות מהשבוע שעבר, התלמידות כתבו מה אמיתי ומה שקרי בכל אחד מהציורים, השונים מאוד אחד מהשני. לאחר התרגיל סיווגנו את סוגי האמיתות שמצאנו - חלק מהאמיתות היו נכונות לכל הציורים - זה היה סיווג אחד. אבל אז מצאנו סיווג מהותי יותר - חלק מהדברים היו מציאותיים וממשיים, וחלקם היו אמיתיים רק במחשבה, אמיתיים במובן שניתן לחשוב אותם. כך ניסינו להבין את סוג הדברים שדקארט מכנה ״הפשוטים והכוללים״, אמיתות המתמטיקה, לדוגמא. בסוף השיעור נרשמה קצת עייפות, המחשבה המופשטת לא הסתדרה יפה עם נמנמת הצהריים, ואת התרגיל שתוכנן לשיעור - התלמידות לקחו הביתה, ויסיימו בחופשת חנוכה.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
בתחילת היום, הכיתה הייתה טעונה מאוד בעקבות תקרית מבית הספר, ריב כיתתי עם אחת המורות. האירוע עוד היה טרי, והם דיברו בלהט (מודה שהיה נחמד לראותם אותם מאוחדים ככה, אפילו אם הגורם המאחד היה הכעס).
בעקבות הדיון בסיטואציה, התפתח דיון פילוסופי על אגו, כעס ומחילה. שאלנו מתי אנחנו חושבים שמחילה מוצדקת, ולמה היא קשה כל כך, במקרים בהם אנחנו מרגישים ש"דרכו לנו על האגו". הכעס, הטינה, נעשים למנגנון הגנה.
אנחנו מסרבים לביטול שלנו, והמחילה נתפסת, לעתים, כאילו אנחנו מסכימים לאותה פעולה שפגעה בנו. היה דיון מעניין. בסיומו יצאנו להפסקה, ואחר כך חזרנו לכיתה וחזרנו על ה"הגיונות" של דקרט, ככל שהצלחנו: הקבוצה הייתה לא שקטה, והיה קשה לנו להתרכז לאורך זמן. בכל זאת, הספקנו לחזור על המהלך הספקני של דקרט ועל טיעון הקוגיטו, ושמחתי לגלות שמרבית הכיתה זוכרת את המהלך, ומבינה אותו לעומק.
אחדים ניסו להקשות: כיצד נוכל לדעת ש"אני" באמת קיים, ולא למשל ששד רע, וחייזרים, ומדען מטורף, וכו' וכו', אבל יונתן ואלון מיד תקפו חזרה: גם את טועה, עדיין יש את שטועה! יונתן אישר: הטענה של דקרט נראית ודאית.
יכולנו לסיים מרוצים. נמשיך בשבוע הבא למשימה הגדולה המוטלת עלינו עתה: הוכחת קיומו של יתר העולם, ולשם כך - קיומו של אלוהים!
Comments