שבוע 10 בקמפוס אורנים. ממשיכים בכל הרוח:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
פתחנו את השיעור בחזרה קצרה על משל המערה שלמדנו לפני החופשה, ועל מקומו בתוך הפוליטאה. הם זכרו היטב.
מכאן עברנו להצגת מטלת הכתיבה שעליהם להגיש לקראת סיום המחצית הראשונה של השנה. הכנו דף הנחיות לכתיבה, שכולל שאלות אודות הנושאים והטקסטים שלמדנו, פילוסופיים וספרותיים. בצד השאלות הוספנו שורה של הנחיות לכתיבת חיבור ולאופן הגשתו. ובצד ההנחיות חמורות הסבר הבהרנו להם שחשוב שיכתבו בלשונם, ומתוך מה שמעניין אותם יותר מכל, וגם שאנחנו מעריכים מקוריות.
מכאן עברנו לנושא שבו נעסוק היום – אירוניה בספרות ובדיאלוג האפלטוני. זאת כחלק מעיסוק במאפיינים הספרותיים של הטקסט האפלטוני.
קראנו יחד את שיר לאוהבים הנבונים מאת נתן זך. לא נקטנו במושג אירוניה ולא הסברנו אותו אלא ניגשנו לקריאה בשיר. תהליך הקריאה היה מרתק ורובם השתתפו בו. הוא החל מניסיון להבין את הצירוף אוהבים נבונים - מה בין אהבה לתבונה, רגש ושכל ואיך הם מתיישבים או לא מתיישבים עם הדימוי שלנו על אהבה - והמשיך בדיון פרשני בשיר בית אחר בית. בתחילה נדמה היה שהתמונה שעולה מהבית הראשון מתארת מין אידיליה הרמונית של חיי זוג אוהבים, כמעט אגדה על אהבה נבונה שמעבר לזמן. בבית השני החלו לעלות שאלות חדשות: זיהינו אזכורים תכופים של מוות ותהינו עד כמה חיי האוהבים הנבונים הם חיי אהבה, ועד כמה הם חיים בכלל. בבית השלישי הלכו והתווספו שאלות רבות על התמונות שנבנו עד כה, לפתע הגיח המשורר עם מצוקותיו ונתן הוראות לאוהבים הנבונים להגיף את ביתם, לא לפתוח את הדלת, להישאר חבוקים.
התמונה הכמו אגדית שהצטיירה לעינינו הלכה והתערערה – האם השיר מתאר אוהבים נבונים קיימים או שהוא ממציא אותם, או שהוא מין מדריך לאוהבים נבונים אפשריים, והאם הדובר בשיר באמת מאמין באהבתם הנבונה או שהוא מבקר אותה, האם זה תיאור של אהבה נעימה והרמונית או של אהבה בנאלית, סתמית, תועלתית, בורגנית, האם זו בכלל אהבה, ולמה הוא אומר "וגם המשורר ממצוקתה, לא משפע הוא שר". האם המצוקה חלה גם על אהבתם?
רגע לפני ההפסקה השמענו שני ביצועים לשיר – האחד של נתן זך מקריא את השיר בקולו, השני מולחן בביצוע של נורית גלרון (תודה לחן שטרס על הרעיון).
אחרי ההפסקה שאלנו איך התרשמו משני הביצועים – קולו של זך נשמע להם מבעית ושירתה של נורית גלרון יפה ועם זאת הם התקשו לזהות את הפרשנות שנותן כל ביצוע לשיר.
ואז שלפנו את השפן אירוניה – הסברנו את המושג וחזרנו וראינו איך השיר מוליך אותנו אל הפער שבין מה שנאמר לבין משהו אחר שאורב לנו מאחורי הדברים המפורשים, ואיך בשיר הזה תחושת הכפילות – שהוא מתכוון לעצמו ובה בעת שהוא לא מתכוון לעצמו - מתעתעת בנו עד שקשה להכריע האם זה שיר שמתאר תמונת אוהבים או אירוניה עמוקה ומרה על עצם אפשרותה. הביצוע של נורית גלרון נוטה אל הרגש והחיוב ואילו הקריאה של זך היא אירונית לחלוטין.
מכאן חזרנו אל הפוליטאה והצגנו את האירוניה הסוקרטית. ביקשנו מהם שיצביעו על מקומות שבהם פגשנו אירוניה בדיאלוגים שקראנו והם זיהו אותה היטב; התחושה שסוקרטס מוליך את שומעיו/תלמידיו אל מצב של מבוכה, התחושה שהוא יודע ומיתמם שאינו יודע, ושיש פער אירוני מתמיד בין מה שהוא יודע ומה שהם אינם יודעים שהולך ונחשף במהלך הדיאלוגים. שאלנו מה התפקיד של האירוניה במקרה זה ועד כמה היא מין מהלך רטורי-חינוכי ו/או ביטוי למבוכה ואפוריה – אי מוצא – של ממש.
הרחבנו ביחס לסוגי אירוניה: אירוניה לשונית ואירוניה של מצבים או אירוניה דרמטית. נתנו דוגמאות מהטרגדיה היוונית ומקולנוע והתייחסנו לתפקיד של האירוניה בספרות המודרנית ולביטוי שהיא נותנת לחווית יסוד של ספק, אי נחת וחוסר וודאות.
חזרנו והתעכבנו על הסתירה שיש ביחסו של הטקסט האפלטוני לשירה ולאומנות – שהוא מזהה בהן כח ועוצמה שאין כמותן עד כדי עימות חסר תקנה בינן לבין האמת הפילוסופית וסילוק המשוררים מהמדינה האידיאלית, מצד אחד. ומצד שני, הוא נוקט באמצעים אומנותיים מובהקים : הוא מעצב דיאלוגיים דרמטיים ומצבים אירוניים וממשיל משלים.
בחלק האחרון של השיעור חזרנו אל הפוליטאה ואל סופו של המהלך הרחב שבו מתבררת שאלת המוצא - מהו האדם הטוב/הצודק. ראינו שסוקרטס מעתיק את השאלה מהפרט לחברה, ולבסוף הוא חוזר אל הפרט. למעשה הוא יוצר אנלוגיה בין המבנה של החברה האידאלית – שהיא כמו מין מכונה מושלמת ומאוזנת שכל חלקיה פועלים תוך תיאום מופתי לבין נפש הפרט, שהיא, על פי סוקרטס, מבנה שבו ההגיון מנהיג את הרגש והרצון, כשם שהפילוסוף מנהיג את החלקים השונים שמרכיבים את המדינה.
סימנו בתפיסה המפתיעה של סוקרטס את הטוב – על פי אתיקת המידות של אפלטון המידה הטובה שווה לאושר. היא נובעת מאיזון בין חלקי הנפש ומשום שאדם חותר לאושר הוא יבחר בטוב ויעשה את הטוב.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
בפגישה השבוע החלטתי שנצפה בסרט "שמש נצחית בראש צלול". בחרתי בסרט זה כדוגמא טובה למפנה שדקרט חולל במחשבה המערבית בהעברת הדגש אל הנפש כמרכז העיסוק הפילוסופי ונטישת העולם כמוקד כמו שהיה במחשבה היוונית. זאת במחשבה שלמרות היופי התחכום שיש בהוכחת האל, בתהליך הספק ובהגעה לקוגיטו זו התרומה שבגללה הוא מכונה אבי הדמוקרטיה החדשה. בחרתי גם בסרט משום שלהבדיל מסרטים דומים שעוסקים בתודעה כמו inception או מטריקס שם זו מקפצה אל סרט פעולה שמשתלט על הטענה הפילוסופית פה לעומת את המשחק בין תודעה למציאות הוא משמעותי יותר לטעמי. כמו כן העיסוק בתודעה מהווה בסיס לשאולות מורכבות כמו הכאב כחלק מזוגיות, האם יש להשתדל לשכוח או לזכור, האם כצו התועלתנים אנחנו צריכים לחתור לתחושת אושר או אי סבל לפחות או שמא יש בחוויית הכאב הנפשי משמעות משלה, האם לוותר על זכרונות זה לא לוותר למעשה על חלק מהעצמי, מה בכלל מקומם של זכרונות בתפיסת העצמי שלנו. לאחר צפיה סרט מרגש זה, בהחלט מומלץ פילוסופית ואחרת, קיימנו שיח ער של 45 דק' עליו. זו היתה הזדמנות טובה , כפי שנגה העירה, לדבר בקבוצה על נושא כה מרכב רגשית. מאוד נהניתי לשמוע את התלמידים, לאו דווקא בהקשר הפילוסופי הישיר ודקרט, אלא בשל היכולת שלהם לזהות השאלות שהוא מציף ביחס למערכות יחסים, זכרון, ואהבה. יש תחושה שהסרט דרך על מקומות אישיים מתפתחים בזהותם. כך למשל יואב, וגם דנה בהמשך, התייחסו לאופן שבו שלא מושגים של כאב, געגוע וחסר לא נוכל להבין או לחוש אהבה. מאיה התייחסה לאופן שגם זכרונות כואבים הם חלק ממי שאני ולוותר עליהם זה לוותר או להתכחש לעצמי. חלק מהתלמידים, כמו מור, פשוט נתנו לוויזואליות המדהימה ולמוזיקה הנפלאה שליוותה את הסרט. אם לסכם, היתה לנו צפיה שיש עמה רווח פילוסופי אבל לא פחות מזה חוויה רגשית, אישית, החכמה כה משמעותית על החיים (גם עבורי לא פחות).
בכיתה יא' של יעל אבוקרט קליין:
התחלנו את השיעור עם קצת דיבורים על הממשלה החדשה, בהמשך מחשש שנדרדר לפטפטת בקשתי שנסיים עם הדיון על הביזיון הפוליטי ונצלול למטפיזיקה של המידות שתהווה עבורנו ניתוק מהמציאות ונחמה.
בקשתי מהן לחזור במילים שלהן על הציווי הקטגורי ויסבירו מה שמבינות מקאנט עד כה. אחר כך הקראנו את הנוסח השלישי של הציווי הקטגורי על כך שאף פעם אין להשתמש באדם כאמצעי בלבד ולעולם יש לראות בו תכלית בפני עצמה. ניסינו קצת להבין את זה. הסברתי שקאנט אומר שבניגוד לדברים אחרים שערכם חיצוני או יחסי האדם הוא ערך מוחלט, הוא סובייקט והוא מחוקק תבוני ואין לו תחליף. ציינתי שחיות שייכות לממלכה ש"יש לה תחליף" וזה כצפוי עורר דיון. ניסיתי להסביר להן מדוע קאנט אומר את זה ולכוון אותן לכך שעליהן להקשיב ולהבין לפני שיעבירו ביקורת. זכותן לא להסכים אבל קודם שיבינו עד הסוף. ניסינו להבין כיצד האדם השייך לממלכת החיות כמו כל השאר, שייך גם לממלכה אחרת, והוא פועל בתחום תבוני. לנו לא מספיק האופן הטבעי בו תוכננו, ובניגוד לחיות שיודעות מי האויב שלהן, ומה האוכל שלהן, האדם שייך לממלכה שצריכה לייצר חוקים מוסריים בנוסף לחוקים הטבעיים הקיימים. זה לא בהכרח שם אותו בהתנשאות שתעליב את החתולה של כרמל, אלא זה תחום נוסף שאנו מחויבים לפעול בתוכו ולא יכולים רק לזרום עם הטבע. לאחר ההפסקה נתתי להן תרגיל בקבוצות. כל קבוצה קבלה טקסט תנכי (תמר ייהודה, יעל וסיסרא, הגר שרה ואברהם) עליהן לתאר את הסיטואציה במילים שלהן, להצביע על פעולה בה מישהו השתמש באחר כאמצעי בלבד, לומר האם הפעולה "בתנאי מעבדה קאנטיאניים" היא מוסרית/ לא מוסרית/ ניטרלית. הן נתבקשו לציין מתוך מה פעלה הדמות במילים פשוטות שלהן ואחר כך לסווג זאת פילוסופית: האם מתוך נטייה/כלל מעשי - אם כן איזה. בהמשך יענו: האם היתה הדמות פועלת אחרת אם היתה מפעילה את הציווי הקטגורי השלישי ויחברו התפתחות אחרת לסיטואציה אילו כן. אני במתח לשמוע את התשובות שלהן. נגמר השיעור ובשיעור הבא נמשיך
בכיתה יב' של יונתן דיין:
עם קבוצה קטנה, עשינו דילוג של כמעט 2000 שנה בשמי האסתטיקה, ועברנו מקריאה בהיפיאס לאפלטון (שלמען האמת פחות עוררה עניין בכיתה מכפי שקיוויתי), לקריאה ערנית הרבה יותר ב'אמת המידה של הטעם' לדיוויד יום. דרך יום פגשנו במושג מרכזי שלא נתקלנו בו עד כה - הטעם. ניסינו לעקוב אחר המהלך ולהבין כיצד ניתן לתקף טעם באופן אובייקטיבי ולעבור את מהמורת הסובייקטיביזם. כמתבקש, הדיון נדד לבסיס הלגיטימיות של מוסד הביקורת. האם, ועל בסיס מה, אוכל לקבל את עמדתם של המבקרים ככזו הקרובה יותר לערך האמת בשיפוט האסתטי, מזו של האדם מן הישוב. לתלמידים היה הרבה מה לומר ולשאול, והיתה חוויה טובה של קריאה קרובה. מחצית המסה עוד לפנינו, בתקווה להמשיך אותה במעגל רחב יותר בשבוע הבא.
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של איריס אליה כהן:
אתמול המשכנו בקריאת המחזה "מהומה רבה על לא דבר" לא לפני שערכנו סקירה קצרה של הדמויות, מאפיינים, היחסים ביניהן ומאפייני הקומדיה השייקספירית: עלילה נפתלת, המצאות לשוניות, זהויות בדויות וכמובן סיפורי אהבה גדולה שמתקיימת כנגד כל הסיכויים והתחבולות. לאורך הקריאה הדרמטית של המחזה, כל אחת מהבנות נטלה חלק בהקראה, הדגשנו משחקי לשון ומטאפורות מבריקות שאת חלקן אפשר לייחס כמובן גם לט. כרמי המשורר הדגול. הקרנתי קטע קצר מהסרט בכיכובו ובבימויו של קנת' בראנה, ובאמצעותו אפשר היה לפשט את מורכבות התחבולה של עלילת המשנה, סיפור האהבה בין סר בנדיק לביאטריצ'ה. בחלק השני של השיעור נתתי עבודה שתהווה 50 אחוז מהציון הסמסטריאלי: לכתוב על מפגש של אחת הדמויות עם דמות ספרותית אחרת או דמות מוכרת בת זמנינו. התוצאות היו משעשעות למדי, כך הבנות כתבו על מפגש בין הרו לנסיכה דיאנה, בנדיק וטום קרוז ועוד. עוד לא קראתי את כל התרגילים.
Comments