שבוע שישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
פילוסופיה - המשכנו ללמוד על הפרסוקרטים. מה התשובה לשאלת הארכי החשובה, אותה שאלו הפילוסופים בתוך עולם טבעי ביותר ובתולי? נזכרנו בדבריו של תאליס, המשכנו לתשובתו של אנקסימנדרוס ולזו של אנקסימנס. מים, "הבלתי מוגבל", אויר- כארכי בלתי מוגבל אך מוגדר ומהווה חומר יסודי שדחיסות וקלישות שלו משפיעות על איכות. שלושת המילטים היו מוניסטים ונתנו תשובה אחת, של ארכי שהוא יסוד אחד, חומרי וטבעי. התשובות שלהם ראשוניות ותמימות אך פורצות דרך, ומהוות חשיבה שמבססת מדע ופילוסופיה. העקרונות הלא מלוטשים שלהם נמצאים בחשיבה מדעית כיום. בשיח שלהם ראינו כיצד מתנהל שיח מדעי או פילוסופי- האחד לומד מהמורה שלו, אך גם מבקר אותו, מתייחס לדבריו לפני שמציג את תשובתו שלו.
לאחר מכן, עברנו לפיתגורס, התחלנו ברכילות עליו ועל הכת שייסד, שהייתה סודית ומיסטית ותרגלה מנהגים ואורח חיים קפדני ואובססיבי. דיברנו על השיגעונות שלהם ועל כך שהם היו רדופים. המשכנו לקפיצה האדירה בתשובתו של פיתגורס לארכיי- בבסיס העולם ישנם המספרים והיחס המספרי. פיתגורס נתן תשובה רציונאלית מופשטת שבאמת מעמיקה ל"עולם הממשות". הוא קשר בין הפילוסופיה לבין הבנת המציאות בכלים רציונאליים, במקרה זה מתמטיים. אם נלמד מתמטיקה וננתח רציונאלית את המציאות, לפי פיתגורס נוכל להבין את התופעות והסדר שבטבע, אך נוכל גם להיטהר ברמה האישית, ולהסיק כיצד ראוי להתנהג, חברתית ופוליטית, ואפילו המתמטיקה עומדת בבסיס היופי והאמנות. הארכי כפי שתופס אותו פיתגורס מבסס ומסביר את כל הרבדים אותם אנו חיים, ומכיוון שהוא יחס מספרי וגיאומטריה, אז ככל שנלמד את אלה יהיו לנו יותר תשובות לארגון העולם בתחומים השונים. אז אנו רואים איך היום הפיסיקה שחוקרת את העולם מבוססת על מספרים ונוסחות, וזה מובן לנו מאליו, אבל רספקט לפיתגורס על כך. לגבי ההתנהגות והאתיקה אפשר להתווכח איתו, ולטעון שיש יותר חירות ורבגוניות בתחום זה, אך גם לשאול, למשל כיצד רציונאליות מתמטית הביאה אותו למסקנה שאסור לאכול שעועית, או להרים דברים שנופלים מהשולחן, ואפילו לדבוק בדמוקרטיה שזה משהו שאפשר להתחבר אליו ולדגול בו, אך האם מסיבות מתמטיות? כמו כן, הפיתגוראים עלו על היחס בין מתיחת המיתר לצליל ועל ההרמוניה שבאקורדים וכולי, וגם גילו את "שביל הזהב" והפרופורציות שמסבות יופי ונחת לצופה או המאזין, השאלה היא האם בהכרח רק זה הוא יופי? וגם, אולי לא כל מה שטוב במציאות הוא רציונאלי ובטח שלא מתמטי, אך בכל זאת, החשיבה הפיתגוראית פורצת הדרך שטוענת שביסוד המציאות יש משהו רציונאלי מעוררת הערכה, ופתחת צוהר לחקר המציאות ברובד עמוק ומופשט יותר. לבסוף (בתחילת שיעור ספרות) בכדי לא לסיים רק עם הביקורת שלנו על הרציונאליות המופרזת שהביאה אותו ואת הכת שלו לכדי אי רציונאליות, הקראתי להם שני משפטים חשובים המיוחסים לו: "אף אחד אינו חופשי אם הוא לא שולט בעצמו" ו "הבורות היא אם כל הצרות". בלי לתת מקום לדיון עברנו לשיעור ספרות.
ספרות - המשכנו עם המיתוס של פרומתיאוס. עברנו שוב על הפרטים בקצרה, לטובת הקבוצה שהיתה בשבוע עבודה. בחנו כיצד המיתוס מתבטא ביצירות אמנות והקרנו על המסך כמה יצירות מרכזיות, ביניהן פרומתיאוס הכבול, המתמקד בייסורים של הגיבור המיתי ובעונש התמידי שקיבל, פרומתיאוס הגונב את האש, המתמקד באומץ ובחתרנות שלו, ופרומתיאוס נושא את האש, כסמל לקדמה אנושית.
התמקדנו - כראוי לחודש כסלו ולעונת הלילות הקרים והחשוכים - בסמל המרכזי, האש במיתוס. שוחחנו על המשמעויות של האש שנגנבה מהאלים וניתנה בעורמה לבני האדם, מעשה שמפר את הגבול בין האלוהי לאנושי.
התלמידים העלו כיוונים רבים: אש כאמצעי הישרדות והתגוננות, כאמצעי לחימום ולבישול. כמה שהביא את הטכנולוגיה לעולם ואפשר לבני האדם ליצור כלים ממתכת ובעצם הפך אותם מיצורים פרימיטיביים לאנושיים במובן הרחב. כאנרגיה, ככוח העומד מאחורי המצאות מדעיות. ככל שהדיון התקדם עלו משמעויות נוספות שבעברית גם הן מרמזות על אור - כמו נאורות, ידע, תבונה, קדמה, יצירתיות, השראה, אמנות, תרבות.
שמנו לב שאת פרומתיאוס מאפיינת חציית גבולות, שכן הוא טיטאן שעזר לאלים אך גם מרד באלים, נדיבות, אומץ ונכונות לשלם מחיר על תעוזתו. הסכמנו שהוא מצטייר כדמות חיובית במיתוס. וכעת הגיעה העת לדון ברצינות בשאלה - האם כוונתו הטובה של פרומתיאוס אכן הועילה לבני האדם? או שמא הזיקה להם?
לראשונה התנסינו בעבודה בקבוצות. התחלקנו לקבוצות של 5-6 תלמידים. כל קבוצה החליטה האם היא בעד הענקת האש לבני האדם, או נגד. לאחר ההחלטה הם התבקשו לנסח או נאום הגנה, שיסביר מדוע פרומתיאוס תרם לאנושות, או נאום תביעה, שיסביר מהן ההשלכות השליליות של נתינת האש.
לאחר דיונים במשימות הקבוצתיות, חזרנו ל"משפט". 3 נציגים ייצגו את הבעד ו3 את הנגד. למי שהתלונן שאין עמדת אמצע - היתה הזדמנות מוחשית להבין את המושג "דיכוטומיה" משיעור פילוסופיה… היה נהדר, כצפוי. צד ההגנה סבר כמובן שהאש היא שהפכה אותנו לבני אדם, ובלעדיה היינו במעמד דומה לבעלי החיים. הוא העניק לנו יכולת בחירה בין טוב ורע (עלו השוואות גם למיתוס הגירוש גן עדן), ואת הרוח האנושית, את השאיפה לידע ולקדמה. הוא שחרר אותנו מעט מהתלות המוחלטת באלים ובגורל, בכך שנתן בידינו כלים לשפר בעצמנו את חיינו, באמצעות הרפואה למשל.
לצד הנגד היו גם כן טיעונים מוצלחים - קדמה, טכנולוגיה, והרדיפה האנושית אחר התקדמות מדעית, לא בהכרח שיפרה את חייהם של בני האדם. אין הלימה בין צבירת ידע ותבונה לבין חיים מאושרים, ולעתים נדמה שדווקא תמימות ובורות הם מתכון לא רע לשמחת חיים. עוד נאמר כי ברגע שהאש ניתנה - לא ניתן לעצור את התהליך ולא ניתן לשלוט עליו. זהו כוח אדיר שניתן להשתמש בו באופן לא מוסרי. כך כמובן אנו עדים להרס שהיא עשויה לחולל, לתרומתה למלחמות, להמצאות שדווקא עשויות להרוס את האנושות ולא להפך (בינה מלאכותית? אנרגיה גרעינית?).
אנחנו בטוחות שהשאלה עוד תמשיך להדהד ככל שנתקדם ונעלה גם אנחנו במדרגות התבונה והחקירה.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
לפני הכל יש לומר שהאווירה בכיתה מצוינת. נראה שיש לנו ליבה חזקה של תלמידים ותלמידות מחויבים ובעיקר נלהבים, שיודעים לחשוב ולקרוא ולהגיב ולדבר. כך, גם אם באים אחרי יום עבודה מעייף, מתמלאים באנרגיה טובה בזכותם.
אנחנו ממשיכים לקרוא את הגלגול. הגענו לסוף פרק א' (כידוע, הנובלה מחולקת כמו טריפטיכון, לשלושה חלקים). התחלנו את הקריאה עם הסצנה שבה גרגור מנסה לפתוח את מנעול הדלת באמצעות ליסתותיו וכך הוא מגלה את חוזקן אך גם את פגיעותן. המאמצים שלו ללמוד איך מתנהלים בתוך הגוף שלו, השונה, הגוף ששינה את צורתו, הם ניסיונות מכמירי לב ולעיתים גם מעוררי גועל "מפיו יצא מין נוזל חום, נזל על המפתח וטפטף על הריצפה".
בהמשך ראינו כיצד הוא חש הקלה כשעבר ממצב זקוף למצב שבו כל רגליו על הרצפה, וראינו כיצד ההליכה לאחור איננה דבר שקל לעשות. דברנו לא מעט על הפער בין הגוף לבין התודעה של גריגור. אך גם כאן כבר היו תלמידות שבקריאתן הרגישה חשו כיצד גם התודעה הזאת עוברת שינוי, פשוט איטי יותר מאשר להתעורר בוקר אחד בגוף של חרק. דברנו על דמות האב המיוצגת באופן מטונימי על ידי אגרופו הקפוץ. האב, ששמו לא ידוע, מתואר כדמות מאיימת, כשליט נערץ ומטיל אימה. אבל יש בו גם משהו שמאוד דומה לגריגור. הוא "חייתי" בהתנהגותו הגסה, נטולת הרוך והאינסטינקטיבית. ברגע מסוים הוא משמיע קולות דומים מאוד לאלו שהשמיע גריגור כשהיה בחדרו: "לו רק פסק השרקוק הלא נסבל הזה של האב".
הקדשנו מחשבה לתיאורי הדלתות ותהינו האם הן מייצגות משהו, מעבר לתפקידן החשוב בעיצוב המרחב הביתי-הבורגני בו מתרחשת עלילת הסיפור. דברנו על הדלת כייצוג של מקום, סף, שזהו בדיוק המקום בו נמצא גריגור מבחינה קטגוריאלית. הוא עדיין עם תודעה אנושית ורגשות אנושיים וצרכים אנושיים, פחדים והשתוקקויות אנושיות, ומצד שני גופו כבר שייך לממלכת החרקים. סיימנו את הדיון בסופו של פרק א' שבו גריגור נדחק בחזרה אל חדרו: "ואז דחף אותו האב בחוזקה מאחור, דחיפה שהייתה עכשיו גואלת ממש, והוא עף, שותת דם, הרחק אל תוך חדרו. הדלת עוד נטרקה במקל, ואז השתרר שקט סוף סוף." התלמידים הקריאו בתורות, וקראו מאוד יפה. הפרשנויות שהציגו היו מעניינות. מפגש הבא נתחיל לקרוא את פרק ב'.בחלקו השני של המפגש, פגשנו לראשונה בנושא שילווה את השנה הזו עם שיעור שהוקדש למבוא למטאפיזיקה. פרסנו תחילה את הבסיס האטימולוגי למטאפיזיקה, את המשמעויות שנתלוו למושג הזה לאורך תולדות הפילוסופיה, והזיקוק שלהן בעת החדשה. כשהצגתי את המשימה של המטאפיזיקה לשאול אודות ישים החורגים מתחומי המדע, או כאלה המצויים מעבר לטבע, מתוך פרספקטיבה תבונית, נפתח דיון מעניין בשאלה מהן הדרכים שבהן בני אדם יכולים (או לא יכולים) לומר אמת על העולם שלא בכלים שכלתניים. לאחר-מכן פירטנו אודות המשימות המרכזיות של המטאפיזיקה (הכרת העולם, סיבותיו, ומקומו של האדם בתוכו), וקפצנו אל הקדם-סוקרטיים על מנת להיווכח באותו רצון להסביר את העולם, לחדור את העקרונות הראשוניים הפועלים בו, מנקודת מבט מטריאליסטית, וכיצד הפילוסופים שהגיעו בעקבותם ביקשו להרחיב את מושאי החקירה ואופניה. לקראת סיום, הסברתי במילה על ישויות פיזיות ומנטליות וביקשנו מהתלמידות לכתוב פסקה המשיבה לשאלה (הקצת מוזרה) - 'על מה נוכל לומר עליו שהוא ישנו?'התשובות שהן נתנו היו מרתקות ממש ופרסו מניפה רחבה של אפשרויות שיחה. ככלל, הם היו ערניים מאד, השתתפו ושאלו. ראשון על הפרק, בשבוע הבא - אפלטון
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
עומר חולה ונאלצנו להסתדר בלעדיו, מה שהוביל לדיון אסוציאטיבי-דיגרסבי במיוחד.
החלק הראשון הוקדש לקריאת המסה "כל ההתחלות" מאת שולמית הראבן.
נתתי רקע קצר ליצירתה של הראבן, עלתה טרוניה מסוימת על הדמות שבתמונה (היא נראית עייפה הם אמרו), הסברתי שזו התמונה היחידה שהיא התירה לפרסום בחייה ושסירבה להתראיין. זאת מתוך תפיסה שאין כל קשר בין היוצר ליצירתו (אותה ביטאה פעמים רבות) .
יולי אמרה: רתם אבל את גם את חושבת כך.
אני: נכון.
נטע: איך אפשר לטעון טענה כזו?
התפתח דיון ארוך מאד שבסופו נדמה לי שהסכמנו שאמנם יש קשר מסוים בין יוצר ליצירתו אבל, ידע הנוגע למיני תיאוריות אודות אישיות היוצר.ת, מניעיו וכוונותיו הוא בלתי מועיל להבנת היצירה ואף יכול לסלף את הבנתה. ובעיקר, שהיצירה עומדת בפני עצמה ושההקשר ההיסטורי, תרבותי ולשוני שבו נכתבה הוא בעל ערך לעניינים מסוימים ומוגבלים.
לבסוף הגענו לקריאת המסה. הקראנו אותה בקול בסבב, ועצרנו לעיתים קרובות כדי לדון ביצירות הרבות שהראבן מצטטת את תחילותיהן ובאלה שהיא מזכירה כדי להבהיר או לרמוז שאינן בעלות ערך. ככל שהתקדמנו בקריאת המסה הצטברה אי נחת על הטעם המנחה את הרשימה, ועל התנשאות מסוימת שעולה ממנה. ועל אף שהסכמנו שלא כל הבחירות של הראבן מסעירות את רוחנו כפי שהסעירו אותה זאת היתה הזדמנות להעלות באוב כל מיני יצירות גדולות (מובי דיק, הקומדיה האלהית, אנה קארנינה, בין שתי ערים ועוד) וגם, לחשוב מה מעניק להתחלות של יצירות את הערך המיוחד שלהן.
אחרי ההפסקה נתתי להם תרגיל כתיבה:
תרשמו לעצמכם את משפט/פסקת הפתיחה של הספר שלכם (היצירה שעליה יכתבו את עבודת החקר), וכתבו עליו: מה יש בו (מקום, זמן, מזג אויר, עונה בשנה, אווירה, סגנון, דמות, פעולה וכו') , איזה רושם או הרגשה הוא מעורר בכם, איזה שאלות הוא מעלה, עד כמה הוא פיתה אתכם לבחור בספר, האם מקופל בו משהו שמטרים את הספר כולו או מה הקשר בינו לבין המשכו של הספר.
הם ישבו וכתבו ברצינות רבה, והספקנו לשמוע ארבעה מהדברים שנכתבו, שהיו מעניינים ופנו לכיוונים שונים מאד זה מזה.
Commenti