מכללת אורנים 03.02.2020

שבוע הלימודים ה 18 בבית החינוך למדעי הרוח במכללת אורנים. בואו תהיו איתנו לרגע:

בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:

מה אני יכולה לרצות? מה זה בכלל אומר אפשרות לרצות? האין בצירוף הזה משום סתירה פנימית? המושג (כמעט דיבר) של קאנט בתוך הצו הקטגורי: ״עשי מעשייך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכלי לרצות גם כן

כי יהיה לחוק כללי״ ( במקור בזכר כמובן), היה במרכז השיעור שלנו אמש. כצפוי התקשו התלמידות לקבל את הנחת האוניברסליות של תבונה, וניסיתי לתווך להן את הרעיון דרך הדוגמאות של קאנט עצמו, ודרך קרב תל-סאקי במלחמת

יום כיפור, לצד דילמות של טיפול בפגים בשבועות לידה מוקדמים מאוד. בשלב זה כבר נתתי לביקורות יותר מקום, שכן הן הוכיחו בקיאות ברמה שאפשרה לדיון להתקדם לשם. שוב עלו טיעונים על רלטיביזם מוסרי ומחיר הניתוק הנדרש

מהרגש. אני ראיתי בחזרה הזו עלייה בסולם הספיראלי של הלמידה שהוא הסימן המובהק ביותר מבחינתי להתקדמות. מיכל חילקה תעודות עם פסקה אישית שכתבתי לכל אחת. התרגשנו לראשונה יחד מקיום הבית הזה שלנו.

נגמר סמסטר ראשון.

בכיתת הספרות של חיה גלמן:

בחלק הראשון המשכנו לעבוד עם "שירי סוף הדרך" וניסינו להבין את המהלך שגולדברג עושה בהנחת שלושת השירים זה אחרי זה. שוחחנו רבות על עמידתו של הזקן בצד הדרך, על הפרישות שבזקנה, על ההדרה החברתית של הזקנים.

כל-כך הסכמתי עם התלמידות כשהן ציינו שלמרות העיסוק בזִקנה בשירים, גולדברג צובעת אותה ב"רומנטיות" ולא "משליכה" את הקוראים שלה לתוך העולם הכואב של הזִקנה. את השיר השלישי (למדני אלוהי) קראנו יחד בקול וניסינו

להבין מהם האלמנטים שהופכים אותו לתפילה. תרגיל הכתיבה הפעם היה לכתוב בית נוסף לשיר, בית אמצעי בין שני הבתים של גולדברג, שיהיה תפילה אישית קונקרטית של כל אחת מהתלמידות. התוצרים היו מקסימים,

רוב הבנות שמרו על המבנה המוקפד של השיר, על המשקל ואף על החריזה. פתאום הן הבינו עד כמה לא פשוט להפיק בתוך הכללים המוקפדים שורות בעלות ערך אמיתי, משמעות ורצף הגיוני.

בחלק השני נפרדנו מגולדברג ו"שירי סוף הדרך" ויצאנו לדרך חדשה - "הזמן הניצוד ברשת" של דליה רביקוביץ. כמה מרתק היה המעבר. לאחר שלוש קריאות של השיר, ותזוזות של אי-נוחות בכיסאות, החלו להישמע קולות כגון: "לא הבנתי כלום",

"אני ממש לא סגורה על כך שאני מבינה את השיר הזה", וכו'. ביקשתי מהבנות להתאפק ולהמתין עם ההבנה של השיר ולשהות דווקא בחוויה שהשיר מספר לנו. כמה קשה זה היה עבור תלמידותיי הדעתניות והשכלתניות. אמרתי להן שהיום

בכלל לא נפרש את השיר ולא נתאמץ להבין אותו. כל אחת התבקשה לכתוב שתי שורות על החוויה שהשיר מעורר בה. כל משפט שניסה לנתח ולהסביר נבלם על ידי. כמה זה לא היה פשט להן, עד שהצלחנו להישאר נאמנות ל"אונה הימנית",

לחוויה, לאינטואיציה, לרגש. התייחסנו לכל האלמנטים שמייצרים בנו את החוויה שבשיר, המבנה, המצלול, הצבעים, העולם הילדותי וכד'. הרבה חוויות עלו – מוצפות, ילדות, ילדותיות, אהבה, געגוע, מסתורין, ריגוש. סיכמנו עם תרגיל כתיבה

בהשראת התחושות ומיותר לציין את התוצרים המדהימים שעלו בו. מבלי להבין כלום התחלנו להבין מה השיר הזה מבקש מאתנו. ואת זה לקחנו אתנו עד לשבוע הבא.