המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
התחלנו בקריאת המסה "עד ארגיעה" של רונית מטלון, למרות הזום התלמידים גם הפעם היו רתומים, והפעם לקריאת מסה, סוגה שרובם עוד לא מכירים. הכתיבה הנפלאה פיתתה את כולם להקשבה, גם אם לא הכל היה להם תמיד מובן. שוחחנו על "הנערה הקוראת בעליית הגג", שאלנו מהי לימינליות, מדוע הקריאה היא "כל דבר חוץ מחומר קריאה"? קראנו קריאה צמודה ואיטית וחשבנו מה מכל מה שקראנו מרמז לנו על האיכויות הספציפיות של מסה. תלמידות אמרו שהן מרגישות שיש בה דרך, ויש בה טיעון, ואנחנו הפנינו את תשומת ליבן לממד האישי שבכתיבה. סיכמנו את הקריאה בתרגיל, כל תלמיד העתיק לצ'אט משפט שלקח איתו מהטקסט, כולם השתתפו מאד ברצינות ודלו פנינים.
סיכמנו בתרגיל כתיבה, ביקשנו מהםן לתאר את סצנת הקריאה שלהם בילדות. קיבלנו שלל קטעים יפים ששימחו אותנו כתרגיל כתיבה ראשון. הנה שניים מהם:
דנה:
תארו לכם, נערה קוראת לה ספר,
מנסה להתרכז, לנשום להיות שמחה ומעבר…
ובמקום להיכנס לה לעולם חדש, היא מיד מתלהבת! וכותבת על דף חלק.
לפעמים מרגיש לי שתודעתי מסרבת לקרוא שורות,
היא ישר מנסה
למצוא דרך
לברוח
אל המחשבות, אל המילים, אל הפסקאות, לכתוב שירים ואגדות!
אבל בסוף היום, קוראת לה נערה ספר, ומנסה לתהות למה היא מחפשת משהו מעבר?
הילה:
ילדה קטנה הגדלה בתוך הספרים
בורחת אל תוך עולמם כאל חיבוק נעים
קוראת בשקיקה בחדרה, רק היא והספרים
שעות על גבי שעות של דמיון מקסים
היא בעולם משל עצמה
בקושי חיה במציאות
הרי הספרים הם עולמה, אלו שנותנים לה חירות.
אחרי ההפסקה נזכרנו בדבריו של סנקה משבוע שעבר, שציין את השכל כארטה של האדם, ושאותו יש לטפח, ושכל חיינו עלינו ללמוד איך לחיות. נתנו כמה דוגמאות פרקטיות כיצד בחיי האדם השכל הוא זה שצריך לכוון אותנו בתחומים שלבעלי החיים הם מובנים מאליהם. ואז ניגשנו לנקודת מבט נוספת על השאלה מהו אדם ומה תפקיד הפילוסופיה, מתוך הגותו של היידגר. היידגר שואל על מהות האדם ולדבריו, הגדרתו של האדם ושל השימוש בשכלו באופן אינסטרומנטאלי היא חלקית בלבד ולא מצביעה על המהות האנושית. האדם יצור חושב, והיחיד שיכול לשאול שאלות לגבי מהויות.
בנוסף, היידגר אומר שבאדם יש אלמנטים מהחייתי ומהאלוהי גם יחד וזה הופך אותו ליצור אחר לגמרי, כפי שכחול וצהוב הופכים לצבע שהוא משהו חדש ואחר ממרכיביו- ירוק.
שאלנו מה יש לחיות ולנו במשותף, גוף, יצרים, צרכים, תלות פיסית, חיים, הרגשות, מוות… שאלנו מה יש לנו ולאל במשותף- רוחניות, מודעות, יצירתיות, היכולת להבחין בין טוב ורע, ובכלל את הפן המופשט. אחר כך שאלנו מה יש לחיות ולנו אין, ומבחינה זו טוב להן יותר? ותשובותיהן היו נהדרות, בקצרה: לחיות נחסך כאב ראש בגלל שאין להן את החירות והמודעות. הן יודעות מי הן, מה הן צריכות לעשות וכפי שאמרה אחת התלמידות "אין להן חרדת ביצוע".
היידגר אומר, כישות מיוחדת, המורכבת מהאלמנטים החייתיים והאלוהיים יחד, האדם הוא יצור שעומד על פני הארץ עם מבט לשמיים. הוא חייתי ורוחני, הוא לא גמור כמו החיות, ולא מושלם כמו האל, וזה שם אותו במקום קיומי שמאפשר הגשמה. האדם הוא יצור שגם קיים, וגם מהרהר על הקיום, מודע אליו יודע שהוא קיים. האדם מתקיים ועושה בממלכה מופשטת, למרות שהוא חומרי ומוגבל כאחת החיות. הוא יכול ולחשוב על הקיום מבחוץ ולהעניק לדברים קיום נוסף מעבר לקיום הפיסי הפשטני שלהם. זה שם את האדם במימד ביניים השמור רק לו, כן על האדמה, אך עם הפן הרוחני והמופשט. כן רוחני- אך לא מושלם ולא כל יודע בשמיים. ממד על האדמה עם מבט לשמיים. בממד זה מתרחשת גם הפילוסופיה וגם הספרות.
עליית הגג אותה תיארה מטלון, ממש מדגימה את הממד הזה. הדגמנו על הציטוטים שהתלמידות סימנו בשיעור שעבר מתוך "עד ארגיעה" . להיות כאן אך להיות שם, להיות בתוך העולם, אך גם במקום אחר, בחוץ, בקיום אחר, את אלה תיארה מטלון: "אזור ביניים ומצב ביניים", "זה שחסד השכחה שורה עליו ומוצא נרדם בעיניים פקוחות", "הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות", ״הדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום ״לפכפוך של עולם אחר".
הממד הזה מאפשר לאדם, כיצור שואל ולא רק מבצע, למשל לשאול על מהות הקריאה, ואז לכתוב את המשפט שכתבה מטלון : "הקריאה היא כל דבר חוץ מחומר קריאה". וכך על כל דבר בעולם, ולו המובן מאליו כמו אוכל, יצרים חיים מוות, אנו יכולים לשאול על מהותו ולחשוף אותה באופן ייחודי. האריה טורף את הזברה וזהו. לא שואל על מהות האוכל? אנו כן. וגם מהי מהות ההורות? החינוך? החברות? הבית?
בתוך הממד הזה האדם, בגלל שהוא חסר ובעל תשוקות וחסרונות, יכול להגשים ולא רק להשיג. להגשים בחשיבה שאינה רק אינסטרומנטאלית או יעילה. ולהגשים גם ביצירה מופשטת או חומרית, להגשים בעשייה, ולא למטרות פרקטיות בלבד. זהו תחום של חירות ויצירתיות. התחום האנושי.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
מפגש שני אתמול בזום, ודומה שהתנופה שאפיינה את המפגש הראשון של השנה, מתוקף היותו ראשון, מעט דעכה. הנוכחות היתה דומה, אם כי נחלשה לאורך המפגש, אבל ההשתתפות היתה פחותה במובהק. פתחנו עם ניטשה. הצגנו את האדם, נציגה המובהק של המאה ה-19 המאוחרת, המחולנות, המסוכסכת נפשית, המשוועת לחירות. ומנגד, מבשרה של המאה ה-20. אחרי שקראנו מתוך מכתביו, ועברנו על העקרונות המרכזיים של הגותו, ובמרכזם חיוב החיים, גדלות לנוכח אומללות אנושית ודבקות בהתגברות, עברנו להסתכל על תפיסת המוסר ששטח בגניאולוגיה ובחיבור 'מעבר לטוב ולרוע'.
חלקו השני של המפגש נפתח בדיון על מערכות המוסר השונות שניטשה זיהה, מוסר האדונים לצד מוסר העבדים תוך התעכבות על הקשריה השונים של עבדות - נפשית, רוחנית ודתית. בהמשך חזרנו לסיפורו של מופסאן, 'המתה', שאותו קראנו בשבוע שעבר, ובדקנו אם ניתן לקרוא אחרת את האטמוספירה המוסרית בסיפור דרך פרספקטיבה ניטשאנית. למרות שזה לא היה בתכנית המקורית, יכול להיות ששווה יהיה להקדיש מפגש נוסף לדמותו של העל-אדם, הבורא את ערכיו, איש העתיד, ולקרוא מתוך זרתוסטרא. השאלות של התלמידים כיוונו לאזורים הללו.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
מפגש שני מאז תחילת השנה, בינתיים - עדיין בזום, בנוכחות כמעט מלאה. פתחנו בהצגת לוח הזמנים שלנו לסדנת המסות, שתעסיק אותנו בסמסטר הקרוב, בכלל זה מועד להגשה הסופית וכמה תאריכים להגשות ביניים. לאחר מכן עברנו לקרוא במסה נוספת, והפעם: 'האבן לריסון התהום, זיכרונות' של נועה מנהיים.
המסה של מנהיים עוסקת במוות: ראשית, מבעד למותו של מיכאל, חבר ילדותה של הדוברת; שנית, דרך ספר הילדים שהיה אהוב עליה - 'יוני והסוס' מאת נורית זרחי. המסה של מנהיים מתארת את ההתמודדות האישית שלה עם האבדן מבעד לקריאה בספרה של זרחי, ובשני עמודיה הקצרים דחוסות הפניות רבות למקורות נוספים: ספר שמות, 'מלכת השלג' של אנדרסן, שלבי האבל של קובלר-רוס, פרויד... הניתוח היפה של מנהיים לסיפורה של זרחי, וענקי התרבות השזורים בכתיבתה, היוו את מוקד הדיון שלנו בהיבט זה של המסה, כסוגה בעלת ממד ארס-פואטי כמעט מובנה: המסה עוסקת בחוויית הקריאה.
ואילו חווית הקריאה שלנו, הפעם, הייתה מורכבת, והופרעה על ידי כטב"מים ואזעקות, שהרעישו ועקבו ממסך למסך והכתיבו לנו לוח זמנים לא צפוי. אולי ההפסקות הכפויות האלו, והרעש המצמרר - הבליטו עוד יותר את חרדת המוות, על חוסר הצדק והאונים הכרוך בו, המלווה את הקריאה במסה.
כשהצלחנו לשוב ולהתאסף, פנינו לכתוב. ביקשנו מחברות הקבוצה לחקות את המהלך של מנהיים ולנסות לקשור בכתיבתן בין חוויה אישית לסיפור ילדות שהשפיע עליהן. התרגיל המורכב הזה דרש משך - הקדשנו כ-45 דקות לכתיבה האישית. כששבנו, רק מעטים היו נכונים לשתף, אך אלו שעשו זאת הקריאו לנו מסות יפות, שהיטיבו ליישם את העקרונות שחיקינו ממנהיים. מעמיקה במיוחד הייתה כתיבתה של נטע, בו קישרה בין הסרט 'אחי הדב' לבין מערכת היחסים בינה ובין שני אחיה, וכיצד שב הסרט ללוות אותה לאורך השנה האחרונה, נוכח משבר שחוותה אחותה הגדולה, והפחד העצום מאבדן. עוד קודם לכתיבה, טענה נטע שהמסה של מנהיים הרגישה לה כמו "שיחה עם אחות, או ידיד קרוב". אימצנו את ההגדרה המוצלחת הזו למסה הספרותית ונפרדנו להפעם.
Comments