אז איך מדברים על מלחמה? מצאנו את עצמנו, הצוות של בית החינוך, שואלים את השאלה הזו לא פעם מתחילת הלימודים, בצל המלחמה. לעיתים חשבנו שכל דבר שנאמר יהיה משהו שהתלמידיםות כבר שמעו, לעיתים האמנו שהאסקפיזם זו התשובה, היו שחשבו שצריך להיכנס עמוק ככל האפשר דווקא למקומות שבדרך כלל אנחנו נמנעות מהם והיו שחשבו שדרוש דיון אקדמי גרידא. משך שבועות ארוכים שאלנו את השאלה, באופנים שונים, ואז הבנו שאפשר לדבר על מלחמה דרך מימדים שונים, ובעיקר ממרחק אסתטי, שיאפשר לתלמידות המעוניינות להתקרב ולקשר את הדיון האסתטי לקונקרטי, ולתלמידות שלא מעוניינות בכך, להישאר במרחבים התיאורטיים.
הדיון על מלחמה במימדים שונים יצר מפגש בין הזדמנויות שונות: המוריםות זכו לדבר עם התלמידיםות את תשוקתם שהיא מחוץ לתוכנית הלימודים, את המחשבות שמעסיקות אותםן בצל מלחמה ואת ההקשרים האישיים-מחשבתיים שמלוות אותםן לאורך הדרך.
כך עומר בחר בספרות פנטזיה, הסוגה הספרותית האהובה עליו במיוחד, וקובי בצילומים ייחודים שמביעים מלחמה תרבותית. יונתן בחר במלחמת העולם הראשונה והודיה ב״אישה בורחת מבשורה״ לדויד גרוסמן, אצל שניהם אלו תחומי המחקר שלהם. נגה התעסקה בשיר ״חרבו דרבו״ שאהבת הילדיםות אליו הטרידה אותה, יעל בחרה באקזיסטנציאליזם שמעלה שאלות שבוערות בה, ורתם בשירת מחאה שקרובה לליבה. הזדמנות נוספת היא לתלמידיםות לפגוש מוריםות אחריםות ותלמידיםות אחריםות, והמוריםות כמובן, פתאום זיהו את תלמידיהםן של חברי הצוות שלהםן.
ואיך זה עבד? כל תלמיד.ה בחר.ה שתי הרצאות שמעניינות אותו.ה ושימו לב- מספר המקומות מוגבל! בהפסקה שמענו במסדרונות: ״לאיזו הרצאה נרשמת?״ ו״התלבטתי ממש אם לבחור בזו אבל בסוף בחרתי באחרת כי…״ רגע לפני ההתחלה, המסדרון התמלא בתלמידיםות תועיםות המחפשיםות את ההרצאה הרלוונטית, וברגע אחד נכנסו כולםן, נסגרו הדלתות, והדיונים התחילו. חצי שעה ובה נדרש מהמוריםות לכתוב שיעור קצר, שכלל כמובן דיון, עבור תלמידיםות שטרם ראו וטרם לימדו. והמוריםות אפילו העידו שזו הייתה משימה כיפית ומעניינת גם עבורםן. ואחרי ההרצאה הראשונה, הגיע תורה של השנייה, כיף במסדרון לחבר.ה מהכיתה, ושוב מתפזריםות, ושוב הדלתות נסגרות, ושוב קורה הקסם.
המוריםות דרשו עוד קצת זמן לדבר עם כל קבוצה, כי חצי שעה זה לא מספיק! רשמנו לפעם הבאה, ובישיבת הצוות מצאנו את עצמנו בדיון סוער אודות השיר ״חרבו דרבו״. דיברנו והתווכחנו על ערכו האסתטי והמוזיקלי, על היותו המשך של שיר (״תיק קטן״) שיש בו חוכמה מוזיקלית, בעוד ״חרבו דרבו״ הוא ריקני במובן הזה. נגה סיפרה על הקשר שהיא מוצאת בין כל שירי הראבק הצבאיים ועל האופן שבו השיר אמנם ממשיך את הקו אבל גם חורג ממנו במובנים רבים. עוד היא הוסיפה כי השיר הוא תגובה ישירה לשירי חמאס שיצאו כבר ב2012 וב2015, וכמובן שדיברנו על יצר הנקמה הנוכח כלכך בשיר. שאלנו למה הוא כלכך הצליח, האם בגלל הצלחתו של השיר שלפניו או בגלל שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שקיים בישראל מאז ה7 באוקטובר, נקמה. הסכמנו על הסיבות שבגללן השיר הזה מסוכן, ועל הסיבות שבגללן התלמידיםות שלנו, שכלכך אוהביםות את השיר ואף מכיריםות את המילים בעל פה, צריכיםות לפתוח אוזניים ולהבין.
והנה לפניכם ההרצאות כולן:
עומר בן דוד - "והירח יזהר כתמיד": מלחמות בספרות פנטזיה ומדע בדיוני
התחלנו בהגדרה קצרה של הז'אנר תחת הכותרת 'ספרות ספקולטיבית', והזכרנו כמה ממאפייני היסוד של הסוגה, כמו למשל האופן בן ספרות זו נדרשת לחשוף בפני הקורא עולם מדומיין שאינו מוכר לו. לאחר מכן עברנו לדון בשאלת שהובילה את המפגש: מדוע, בסוגה זו ספרותית זו, מקום מרכזי כל-כך למלחמות? מה פשר המאבק החוזר בין הטוב והרע המוחלטים? עלו רעיונות שונים ויפים. מבלי להכריע בסוגיה, המשכנו הלאה.
ביקשתי לבסס את הטענה, כי לאורך המאה ה-20 הספרות הספקולטיבית עצמה מרבה לעסוק בשאלה זו, ומציעה כלים חדשים, עמוקים ומשוכללים יותר, בכדי לדון בה, לצד ניסיון לפרוץ את הפרדיגמות הנדושות של 'טוב ורע', לבחון את הנטייה האנושית למלחמה באופן ביקורתי ולשאול שאלות על היחסים בין הספרות למלחמה.
כמקרה בוחן, קראנו בפרק המבוא של 'מלחמת העולמות'. וולס, ביצירתו, אינו מתאר מלחמה הרואית, אלא טבח של המין האנושי על-ידי בני המאדים. הבחנו כיצד שב ומשווה וולס בין החורבן של האנושות על-ידי בני המאדים, להרס שגזרו בני האדם - על עצמם ועל צורות חיים אחרות.
בשלב הזה זמננו תם, ולכן סיימנו רק בשאלות למחשבה והמלצות קריאה לשתי יצירות נוספות - 'הסילמריליון' של טולקין ו'רשימות מהמאדים' של ברדבורי. כל אחת מאלו עוסקת גם היא, בין היתר, במשולש היחסים אנושיות-מלחמה-אומנות, והותרתי לחובבי הפנטזיה הצעירים לגלות בעצמם כיצד.
קובי אסולין – "מלחמות תרבות סמויות מן העין: לפרש צילום"
פגשתי שתי קבוצות של תלמידים, ההרצאה עסקה במלחמת תרבויות מה תוך ניתוח של צילומים תמימים לכאורה אבל מבטאים סימבולית ויותר את. מלחמת התרבויות. חייב לציין שמאוד נהניתי מהשיחה עם התלמידים, היכולת שלהם לשתף פעולה בתהליך הפרשני , ההבנה המהירה של אופן הפעולה הפרשני מול צילומים. הדבר היחידי שמעט אכזב זה נוכחות מעט דלה בשל מזג האוויר , חבל. אם זאת, הרעיון של הרצאות קצרות תחת מדיומים שונים הוכיח את עצמו (טפיחה על השכם שלי, זה היה רעיון שלי) ונראה לי חשוב לשחזר אותו שוב.
נגה וייס – חרבו דרבו - מאיפה זה בא ולאן זה הולך?"
בהרצאתי רציתי לגרום לתלמידים לחשוב על השיר חרבו דרבו שהוכתר, ברגע שיצא, לשיר המלחמה הנוכחית (היום שירים נוספים טוענים לכתר). למה צריך לחשוב עליו? ובאיזה הקשר? צריך לחשוב עליו כי הוא מוצר (תרבותי) שנצרך בכמויות, ממש כמו מקדונלד'ס או פיצה האט, וממש כמוהם הוא לרגע משביע וטעים וזמין. אבל כמוהם הוא לא ממש בריא. באיזה הקשר נחשוב עליו? לא בהקשר של לימודי ספרות יפה או קלאסית. הוא גם לא שייך לשירת מחאה. ההקשר הוא אקטואליה. צריך לדבר על מה שקורה במדינה, מה אומרים, מה צועקים, מה כותבים, איפה עומדים עם שלטים, מי ומתי? אם אני הולכת בלי דיסקית זה אומר שהחטופים לא בראש מעייני? אם אני שומעת בגלגלצ את חרבו דרבו והילדים שלי יודעים את כל המילים ואני מצטרפת בקריאה "שריוווןןןן" זה אומר שאני פאשיטית? לא. זה אומר שהביט מגניב וכן... פורט על מיתרי הפטריוטיזם שלי. אבל אני באותה נשימה מריחה את צחנת הגזענות והיהירות. ומה באשר לאלימות? יש בי כעס. כל פעם כשאני חושבת על ה 7 באוקטובר ומה שקרה בקיבוצים, במסיבה, אני נחרדת וכועסת וכן, כן בא לי להחזיר מלחמה. הרגש קיים. אבל הוא מתגמד בכל בוקר כשאני שומעת שעוד חיילים נהרגו. וכשאני רואה תמונות של תושבי עזה. כן, כל הערבוב הזה שמקשה מאוד על בחירת כיוון.
חרבו דרבו הוא עוד שיר, אבל קדמו לו כמה וכמה שירים מזוויעים שחמאס שיגר לרשתות (למשל הלהיט קום תעשה פיגועים והשיר ישראל לגרדום). רציתי להראות לתלמידים שיש כאן דיאלוג מתלהם, ירוד, ספוג שנאה ורגש נקם, משני הצדדים. הרבה לפני חרבו דרבו נכתבו שירי מלחמה ושירי מוראל צבאי. הרבה לפניו השתמשו בקללות. הרבה לפניו השתמשו במיניות. הוא לא מחדש כלום. הוא קלישאה. אבל יש בו שחצנות אלימה, היבריס. סיימתי את ההרצאה עם שאלת הגיבור הטרגי החוטא בהיבריס ונענש.
הודיה בונן אלק - "אישה בורחת מבשורה": קריאה בפרולוג
פתחתי בשאלה האם הן שמעו בעבר על הרומן, ובשתי הקבוצות ידעו לספר על קו העלילה המרכזי, אם לחייל שמחליטה לא לצפות בביתה לבשורה על גורל בנה במלחמה. בקבוצה אחת ידעו לומר שבמקרה של דויד גרוסמן המציאות הישראלית התערבבה עם הבדיון. סיפרתי שמדובר ברומן שעוסק בחיים בצל המלחמות, ומסלול החיים של הגיבורים הישראלים הפרטיים נשזר בחיי המלחמות והמבצעים הצבאיים הלאומיים.
פנינו לפרולוג - שכמו נועד לקריאה בקול, וגם החשכנו לצורך כך את הכיתה. הרומן נפתח בדיאלוג שמתרחש בבית חולים, בזמן מלחמת ששת הימים, בין שני צעירים, אורה ואברם, ששוהים בבידוד עקב מחלה ומשוחחים/הוזים בזמן ההאפלה. הדיאלוג קם לחיים עם קריאה נפלאה ודרמטית של התלמידים. כשסיימנו, שאלתי מה ניתן לומר על נושא המלחמה רק על פי מה שקראנו.
הם אמרו דברים נפלאים: מלחמה בקטע שקראנו היא מעין מחלה. כמו מחלה היא מובילה לחוויית סף מוות, לסיוטים, לבלבול, לאובדן זהות, לאובדן תחושת זמן ומרחב, כמו מחלה היא מתפרשת כחלק מהחיים, כמשהו שעשוי להתפרץ ואינך יודע מתי.
רבים מהם הצביעו על החושך ועל הרצון להדליק את האור, למצוא תקווה. על כך שבמצב הקשה שבו נמצאים הגיבורים הרועדים מחמת המחלה, שמתנדנדים בין הזיה למציאות, הם מחפשים את החום ואת הקרבה האנושית. שהיחד של אורה ואברם הוא התקווה היחידה שניתן למצוא במקום שבו הם למעשה כמו כלואים בו.
סיימנו בכך שכדאי לשים לב לפתיחתן של יצירות, שלעתים מכילות את תמצית היצירה כולה.
יעל אבוקרט – "חירות ואותנטיות (גם) במלחמה- טקסט אקזיסטנציאלי"
את המפגש הראשון במליאה התחלתי בשאלה האם יש שאלות קיומיות שעולות בעקבות המלחמה? שקשורות בבחירה או באורח חיים. שיתפתי למשל שאלות שעברו לי בראש, האם לצאת להפגנות להפלת הממשלה, שאני באופן אישי חושבת שזה הדבר הכי דחוף למדינה, או להישאר בבית ולאפשר שגרה שפויה סביב ילדיי המפונים כי אנו בהסתגלות שמצמצת את הזמן ומקשה עלי להקדיש זמן למחאה. הן שתפו שאלות יפות למשל האם לשתף תמונות של חטופים ונפגעים בכדי לאפשר חשיפה ומודעות או לא לשתף בשביל לכבד את הפרטיות שלהם? שאלתי אם יש תשובה חד משמעית לדעתןם על השאלות האלה. אנו שלא.
אחר כך אמרתי ששאלות כאלה יכולות לעלות במצבים פחות דרמטיים ממלחמה הראיתי להם גלויות אמנות של סיטי-קאט על תל אביב VS ירושלים. ועשינו טבלא ומלאנו בה לגבי כל גלויה איפה יש יותר חירות לדעתם וגם מה העדיפות שלהם מבחינת מה שהצד מייצג. (למשל גלויה ובה יד מקועקעת כנגד יד עם תפילין. גלויה ובה חצאית ארוכה מאוד לעומת מכנס קצר, גביע קידוש לצד גביע קפירינייה, סמל מקדונלדס כנגד לוחות הברית, טלית מול מגבת חוף וכולי) זה הביא אותן מיד לומר שיש כל מיני פנים של חירות, והסכמתי לחלוטין אך אמרתי שהיום לא נגדיר חירות, אלא שימלאו לפי מה שעולה להן כפי שהן מבינות חירות. היה מעניין מאוד. תל אביב ניצחה ברובריקת ההעדפות וגם ברובריקת החירות, אבל ירושלים נתנה פייט.
אחר כך עשיתי הקדמה קצרה על סרטר ופילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, שמדברת במונחים של אותנטיות ולא בחיפוש מטאפיסי אחר האמת. אותנטיות היא היות הדבר עצמו. מהו אדם עצמו אם כך? מהי מהות האדם? התשובה של האקזיסטנציאליסטים השונים תהיה שונה זו מזו ובטח תשובת כל פילוסוף. התחלנו לקרוא ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" על כך שהאדם הוא חירות ועל כך שקיום קודם למהות. ספרתי להן שלפני הפוסט מודרנה והאקזיסטנציאליזם החיפוש הפילוסופי האתי יצא תמיד מנקודת הנחה שהמהות של האדם היא תבונה. ההגשמה העצמית והאתיקה נשענות על התבונה, וכמובן שבדת התכלית שלנו קבועה מראש. ראינו שאצל סרטר זה משתנה. הגשמה עצמית, משמעות ומהות לא יתממשו באמצעות תבונה ולא קבועה לנו מראש אלא באמצעות המעשים שלנו, שיקבעו מי אנחנו. קראנו על האדם נדון לחירות.
שאלתי כיצד ומדוע נדון וחירות הולכים יחד? שוחחנו על חירות ואחריות על הרצון לברוח מחירות כי זה נוח וקל אבל סרטר יאמר שבסוף אין לנו סולם ערכים שעל פיו נפעל אלא שעלינו להכיר בכך שאנו פועלים מתוך חירות. אם נכיר בזה וגם אם לא. זו משימה רצינית זו אחריות רצינית ובנימה רצינית זו סיכמתי במהרה שלגבי שאלות קיומיות עם או בלי מלחמה התשובה נמצאת אצלנו העיקר שנתייחס בכובד ראש לחירות ולאחריות שלנו. נגמר המפגש. במפגש עם הקבוצה השנייה לא הצגתי את הגלויות ועשינו בעיקר הקדמה והספקנו קצת יותר טקסט ויותר דיון. בשני המפגשים היה מעניין להיות עם תלמידותים אחרים ושמחתי שכולןם כמעט ואפילו אלה שנראו ביישנים ביותר דברו. איזה מתוקים התלמידים של דרך רוח. וזהו עבר בטיל... לא בטוחה שארזתי את זה מספיק אדוק כפי שתכננתי, מצד שני, אקזיסטנציאליזם, אז מותר לי.
רותם וגנר - "מלחמה שאף פעם לא די לה" - שירה ומחאה
פתחנו במספר שאלות: מה הקשר בין שירה ומחאה? מה בין שירה, שנכתבת בין אדם לבין עצמו, לבין מחאה שהיא פעולה חברתית- פוליטית? מה זו שירת מחאה? מה מייצר מחאה בתוך יצירה שירית? האם יש בכוחה של שירה לפעול במציאות ולהשפיע עליה? ובחנו אותן על שלושה שירים:
את ואני והמלחמה הבאה מאת חנוך לוין, שיר ערש מאת דליה רביקוביץ ושיר ליל שבת מאת יהודה עמיחי.
תיארתי את ההקשר שבו נכתבו השירים – כל אחד מהם מגיב למלחמה מסוימת – וקראנו בהם ככל שהספקנו.
ראינו שהשיר של חנוך לוין מבוסס על ההסמכה הבלתי צפויה של קשר זוגי – את ואני – והמלחמה הבאה – שהיא התרחשות אלימה וגדולה שאין לה לכאורה כל נגיעה לקשר, לאינטימיות, לקרבה, לאהבה, למשפחה, לבית, ולכל אותם דברים שאנחנו נוטים ליחס לפניה: את ואני. בשיר המלחמה נעשית למין שותפה הכרחית, קבועה, ובלתי משתנה בקשר האינטימי ביותר. הפער בין "את ואני" וכל מה שמגולם בו לבין "המלחמה הבאה" וכל מה שמגולם בה יוצר אפקט אירוני חריף. לזה מצטרפים ביטויים אירוניים נוספים, למשל "שתמציא מנוחה נכונה" שהוא אזכור לתפילת אל מלא רחמים – ההקשר מטעין את מה שיכול להשתמע כבקשת מנוחה במובנה הפשוט במובן של מוות.
השיר מוחה כנגד הפיכת המלחמה – שהיא ההתפרצות האלימה וזורעת ההרס האיומה ביותר בחברה האנושית ובהיסטוריה האנושית - למובן מאליו, למציאות הנורמלית והשגרתית ביותר לכאורה, והאפקט המחאתי נוצר מהפיכת הניגוד הבלתי נסבל את ואני והמלחמה הבאה לטריוויאלי.
שיר ערש מאת דליה רביקוביץ מבוסס גם הוא על הסמכת שני מצבים מנוגדים – מצד אחד שיר ערש שנקשר לסיטואציה אינטימית שבין אם לילדיה ומצד שני מתחם אפל בג'יבליה, שבו אב שהוכה עד מוות על ידי שוביו מחובק על ידי בנו. פתחנו בבירור מהו שיר ערש, וראינו שיש בו לעיתים קרובות מתח בין הרגעה ורוך לבין אימה. שמנו לב לכך ששיר הערש כאן נעשה לשיר קולקטיבי של אמא וסבתא, של אימהות וסבתות על פני דורות. ועוד ראינו שהשיר מכה בנו, הוא נקרא שיר ערש ומתחיל כשיר ערש, עד לנקודה שבה הוא מטיל אותנו למציאות ספציפית של מחנה פליטים בעזה והתרחשות אלימה מסוימת מאד. ציינתי שרביקוביץ כתבה את השיר על סמך אירוע שבו היכו חיילי צהל גבר פלסטיני במהלך חקירתו לעיני בנו בן החמש עשרה. ראינו שסיטואציית הערש מתהפכת כאן – במקום אם וסבתא ששרות לבנן, הבן מחבק את אביו הגוסס.
התייחסנו לשפה שבה נוקט השיר, למשל האזכור של פסוק הקינה מירמיהו: רחל מבכה על בניה, שמרחיב את חלותו של הפסוק כך שאינו מתייחס רק לבני ישראל הגולים לאחר החורבן, אלא גם לפלסטינים בג'יבליה שמוכים על ידי חיילי צהל, ולכל האימהות ששרות שיר ערש לילדיהן, אל נוכח מציאות של מלחמה.
שיר ליל שבת של יהודה עמיחי אינו שיר מחאה מובהק, אבל יש בו ביטוי של מחאה. מקוצר זמן נגענו בו בקצרה, וראינו שגם הוא מכיר בכך שהמלחמה אף פעם לא די לה, אבל בשונה משני השירים האחרים הוא מציע מוצא – הבית הנסגר בערב, והזמן, ליל שבת, נעשים בשיר למרחב-זמן מובדל מהמלחמה הבלתי פוסקת ששם בחוץ, וזוג האוהבים, נעשים לתשובת משקל למציאות של המלחמה. האהבה היא הכח שפועל כנגד כוחה ההרסני של המלחמה.
יונתן דיין – "מלחמת העולם הראשונה: שירה וירושה"
הסשן שלי עסק בשירה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התחלנו בפריסה היסטורית שברקע שלה עמדה השאלה מי הוא האדם (החדש) היוצא להילחם. תיארנו את המלחמה כמלחמה של המאה ה-19 הארוכה, עם אנשי המאה, רעיונות המאה ואפילו כלי הנשק של המאה. מתוך זה דיברנו על פקעת הבריתות שגררה את ארצות המערב למלחמה וחשיפת חוסר התוחלת שבה. משם הגענו אל השירים, 'עשב' של קרל סנדברג ושיר נוסף, בועט וקשה של המשורר הבריטי שנפל בקרבות, ווילפריד אוון.
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
אתמול הקדשנו את החלק הראשון בהעמקת הקריאה בקטעים מתוך המצב האנושי שכתבה חנה ארנדט. דברנו על המושג הבטחה. מדוע אנשים מבטיחים הבטחות? ארנדט אומרת, מפני שזאת דרך להתמודד עם חוסר הוודאות שקיים תמיד בחיינו. אם מבטיחים משהו למישהו זה נותן לו ולנו מסגרת, זה כובל אותנו להכרח לקיים את ההבטחה ובו זמנית משחרר אותנו מחוסר ידיעה מקומי, וכאילו מנבא את שעתיד לקרות, בהקשר המסוים של ההבטחה שניתנה.
ארנדט ממשיכה ושואלת, מהו טבעו של חוסר היכולת לנבא? התשובה נחלקת לשתיים. האחת היא "אפלת הלב האנושי" ביטוי יפה, שירי, שמחזיק בתוכו מרחב רב לפרשנות. ואכן התלמידים הציעו הצעות שונות באשר לאופן שבו יש לפרש את הביטוי הזה. ארדנט מסבירה זאת בעובדה שהאדם נתון לשינויים מתמידים ואינו יכול לחזות האם מי שהוא היום יהיה אותו דבר גם בעתיד. התשובה השנייה היא שבקהילה של שווים לעולם אי אפשר לצפות את התוצאות של פעולה של יחיד על הסביבה שבתוכה הוא חי. גם שימוש בלתי ראוי במוסד ההבטחה שוחק אותה.
ארנדט מתארת זאת יפה, ההבטחות, המשמשות כאיים של וודאות בתוך ים של חוסר יציבות, לא יכולות להפוך לשבילים המכסים את קרקע המציאות כולה. הפרה של הבטחה מערערת משהו מאוד יסודי שנבנה במשך שנים על ידי האנושות. דברנו על חוויות אישיות של הבטחות שהבטיחו לנו ולא קיימו או הבטחות שהבטחנו לאחרים. אחר כך שלחנו את התלמידים למשימת כתיבה וחשיבה: האם בסיפור של צ'כוב ניתנה הבטחה? האם האמירה "נדיה, אני אוהב אותך, תוך כדי נפילה במזחלת האדומה, במדרון התלול הקפוא, האם אמירה זו היא הבטחה? האם נדיה התמכרה לה משום שהכניסה לחייה וודאות שהיא אכן נאהבת, שהיא אהובה. מי מאתינו לא חשש פעם שלא יהיה אהוב, שלא יזכה להיות נאהב? האם העובדה שהדובר בסיפור אומר לה את הדברים, אך משאיר אותה בספק, האם הוא אמר לה או שמא היתה זו הרוח, או תעתועי דמיון? ומה קורה בסוף הסיפור? האם ההבטחה מתממשת?
עם שאלות אלה היו התלמידים צריכים להתמודד. לאחר ההפסקה התפצלה הקבוצה להרצאות השונות.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
בחלק הראשון של המפגש התחלנו את יחידת הלימוד באתיקה. שוחחנו על רלטיביזם, על טיעונים נפוצים לרלטיביזם במוסר ועל כמה מהכשלים המאפיינים אותם. כך למשל, שוחחנו על הנטייה להסיק על סמך הבדלים מוסריים בין זמנים ותרבויות, בהסקה מוטעית, את המסקנה כי אין אמת מוסרית. ניסינו לחשוב ביחד מה מייחד את אי-ההסכמה הרווחת במוסר, ומדוע אנו מתייחסים אליה באופן שונה, לעומת אי הסכמות בתחומים אחרים, כמו למשל במדע.
שוחחנו גם על 'הלגליזציה של השיח המוסרי' - הנטייה המודרנית לצמצם את המוסר לגבולות החוק, ובחנו מקרים שונים בהם הדיון המוסרי חורג מזה המשפטי. הסכמנו ביחד שגם אם מערכת המשפט מקיימת מערכת חשובה של קשרים עם המערכת המוסרית, השתיים אינן זהות זו לזו.
סיימנו בהיכרות מבואית עם שלושת התורות שיעסיקו אותנו במפגשים הקרובים - התועלתנות, הדיאונטולוגיה והאתיקה החוזית.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
אם בשיעור הקודם עמדנו על האופן בו קאנט מגיב ליום ולנושא הסיבתיות תוך שהוא מנסה להעמיד תשובה כוללת למה עומד ביסוד הקליטה האמפירית לעומת מקומה של התבונה בעיצוב תפיסת המציאות הרי כעת התמקדנו באופן בו קאנט מכין בסיס מושגי לתיאוריה ובעיקר הקטיגוריות של אפריורי, אפוסטריורי, טרנסנדנטי, טרנסצנדנטאלי אנליטי וסינתטי.
ניסינו לבחון הגדרות אלו תחת משפטים שונים שהתלמידים העמידו וראינו עד כמה הדברים לא ברורים
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
נפגשנו לשיעור מתומצת ומסוכם על קאנט. המלחמה והיותי מפונה שרודפת אחרי הלוז של עצמה לימדו אותי רגע לשחרר מה שאולי לא הכי מהותי ונחוץ, בכדי להצליח להישאר בתנועה ולגרום לדברים החשובים לקרות. אז לא יהיו קריאות של קאנט, אולי נשנוש של כמה משפטים מההקדמה. וזהו. בהמשך לשיעור קודם שם למדנו קצת מושגים, הגעתי לשיעור שבו בעיקר סיכמתי את הרעיון והקו של קאנט, כיצד הוא פותר את בעיית הוכחת הסיבתיות. זה היה שיעור שאני בעיקר מדברת ומפעילה ליטרלי את שרירי הבטן כדי לשמור פוקוס והקשבה ועוקבת אחרי מבט העיניים כדי לוודא שהבינו. המזלג של יום: יש שתי אופציות: טענות סינתטיות תלויות ניסיון חושי מוסיפות ידע על העולם, או טענות אנליטיות שנכונות אפריורית אך לא מוסיפות ידע, כמו המתמטיקה.
הסיבתיות לא נופלת באף אחת מהאופציות ועל כן לא ניתן להוכיח אותה לעולם. קאנט ישן טוב עד שקרא את יום והיה חייב לפתור את זה ולהציל את תוקפו של המדע. למדנו את הפתרון היצירתי של קאנט ראשית בכך ששינה את השאלה האפיסטמולוגית וכשטען שיש דברים שההכרה לא יכולה להכיר, הוא החליט להתמקד בגבולות ההכרה וביכולותיה, כשהוא מודה בכך שתמיד נכיר את העולם דרך משקפי התבונה. קאנט יצר חיבור בין האפריורי והסינתטי, דרך הקטגוריות וביניהן הסיבתיות.
רציתי עוד הרבה זמן לדבר על גדולתו של קאנט אבל הרגשתי שהשיעור העביר את מה שצריך וזה יהווה גם בסיס טוב לחזור לאתיקה שלו שאותה למדנו רבות בשנה שעברה. שמרתי למאיה עם האוריינטציה המתמטית והפיסיקלית את ההפסקה כדי לספר לה את מה שנשמט בשיעור עצמו- הטענה המרהיבה של קאנט שהמתמטיקה היא סינתטית. שתינו סיימנו את ההפסקה ב"וואו איזה יפה, גם אם לא מקובל היום כנכון" ואז נפרדנו ונזרקנו מקאנט למליאה.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
המשכנו עם "בדמי ימיה", הפעם עם שילוב של קריאה אישית ודיון בנקודות המרכזיות שנקרו בדרכנו: מוטיב הזיווג הכפול, האירוע מתחת למזרח והבטחת האירוסין שהופרה, בקשת הסליחה של מינץ מעקביה, הדגשת ההבדל בין שני החתנים, סוחר מצד ויודע ספר מצד אחר.
עצרנו להתבונן בתופעת התאומות בנובלה. למר גוטליב יש אח תאום, מה שמוביל לשני סיפורי התבלבלות וטעות - של אישה (מרת גוטליב) בין שני "חתניה", ושל תינוק בין שני "אבותיו". התחלנו לקשור את הקצוות: תרצה מובלת אל טעות ובלבול, היא מתחילה לתהות מהי זהותה לאחר קריאת יומנו של עקביה מזל, ובעקבות כך מתחילה לראות כפילות גם בדמות אבותיה/חתניה של אמה. היא משתוקקת גם לבכות בחיק אמה, כתינוק שלא מזהה את אביו. סיימנו עם הגעתה של תרצה לסמינר למורות ולכמיהתה למזל, עד כדי כך שהיא מהתלת ומבהילה אותו עם המטפחת שעל ידה. עם ניסיונה זה של תרצה למשוך חיבה ותשומת לב באמצעות חולי ודאגה סיימנו את החלק הראשון.
Comments