זה מה שהתרחש אתמול בקמפוס אורנים של בית החינוך שלנו:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
השיעור הראשון נפתח בדוגמא לשיעור; אולה, שהגיעה מתל חי העבירה דיון יפה על אומנות האהבה של אריך פרום.
לאחריו הקדשנו מספר דקות לתגובות כלליות ועקרוניות שלנו על עבודות המחצית שהגישו.
ומיד לאחר מכן חזרנו לסורנו ולמדנו על הסטואה.
עומר העביר מבוא קצר על מה שהתחולל מבחינה היסטורית בין יוון העתיקה, שבה בילינו כמעט כל השנה, לבין שקיעתה של יוון ועלייתה של רומי ועל השפעתה של המחשבה האפלטונית בדורות שלאחר אפלטון. כך הגענו במעוף הציפור לאסכולה הסטואית ובעיקר למרקוס אורליוס ולאפיקטטוס.
צפינו בהרצאה על הסטואה, באנגלית וללא כתוביות עבריות, שהיתה מצוינת ודחוסה. באיזשהו שלב הקבוצה התעייפה מקצב הדיבור של המרצה וביקשה שנעצור והמשכנו לנסות ולהבין מה טענו הסטואים. עומר הציג את הלוך הרוח הסטואי ואת הגישה הסטואית ביחס לטוב, לאפשרי, לחיים הפילוסופיים ולמוות. התפתח דיון – לא סטואי במיוחד - על משמעות החיים, ולמה להתאבד ולמה לחיות. לשמחתנו כולם רוצים לחיות.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
אתמול נפגשנו לפגישה אחת לפני אחרונה. התלמידים כבר במקום אחר ולכן מראש ויתרתי על שיעור סטנדרטי. בחרתי במקום זאת להקרין ראיון ארוך שעשה משה הלברטל עם הפילוסוף זוכה פרס ישראל פרופ' אבישי מרגלית .
הריאיון המקיף חשף בפנינו סיפור של שאלות של ילד קטן שמובילות אותו בהמשך חייו לבחור בפילוסופיה וכיצד מרגלית מקפיד ללכת תמיד בעקבות השאלות שמטרידות אותו. במהלך הריאיון עצרנו מדי פעם לשיח משותף , למשל נחשפנו לאופן בו פילוסופית השפה הופכת להיות זו המרכזית של המאה ה- 20, לשוני בין מחשבה אנליטית לקונטיננטלית. במרכז בראיון עמדו שלושת התזות המוסריות המרכזיות של מרגלית. הראשונה עסקה בשאלה החברה הנכונה, מה עומד בבסיס פרקטיקת ההשפלה והרצון של מרגלית להימנע ממוסר שמגדיר עצמו פוזיטיבית לטובת מוסר נגטיבי, כזה שמחפש לזהות אי צדק ולפעול כנגד אי צדק מאשר לחפש צדק שלם ואבסטרקטי. ספרו השני עסק בשאלה האם יש לנו חובה מוסרית לזכור וכלפי מי קיימת החובה הזו. הספר השלישי עסק בשאלה של פשרה שלרוב היא זרה לשיח הפילוסופי אבל מרגלית מחייב אותה בספרו למעט פשרות שהוא מכנה פשרות רקובות, כאלו שבחסות הפשרה אנו מקדשים אי צדק, אכזריות, השפלה. היה פורה ומעניין לשבור כך את מסגרת השיעור. נתראה.
בכיתה יא' של יעל אבוקרט:
כל הכיתה היתה! לא להאמין... המשכנו ללמוד את הסטואה הפעם במיקוד על אפיקטטוס. ישנה המציאות וישנם הרשמים שלנו והשיפוטים על המציאות והם אוייבי האושר שלנו. דייקתי ששלווה סטואית היא לא בדיוק נחת של סטלנים אלא עבודה קפדנית, פרקטיקה חמורה מוכוונת תבונה. העקרונות בהם דנו, נוכח הדוגמאות של התלמידות לדברים שמעליבים או מעצבנים אותן, הם שאין ערכים במציאות שהם טובים ורעים. יש את המידות הטובות חכמה אומץ וכו.. שכדאי לחיות על פיהם כדי להיות עד כמה שניתן שלווים ומאושרים. אבל אם מישהו קילל אותי, אם משהו לא נעים קורה לי, זה לא אומר שזה רע, אם דפקתי את האצבע בשולחן וזה כואב אז זה כואב לי, בתחושה, אך עומס השיפוטים שאוסיף לכך הוא שיגרום לי סבל מיותר כמו:" למה זה קורה לי, איזה יום מנכוס, איזו מסכנה אני שזה קורה לי, איזה רע זה וכולי". לפי הסטואה אפשר להנות מרכוש מיופי, מאנשים טובים בחיינו, משפחה חברים אך לא לתלות בכך את האושר שלנו. ברגע שזה מפסיק או נלקח מאיתנו להיות מאושרים באותה המידה. מרקוס אורליוס הקיסר השליט העשיר בעולם המערבי ואפיקטטוס העבד אמורים לחוש את אותה השלווה ואותו האושר אם יתרגלו את הפרקטיקה הסטואית.
סיימנו את השיעור עם סיפור שספרתי להן, שקרה לי לפני 16 שנים. היתה זו שנה שהייתי בשיא התרגול הסטואי שלי יום יום, ובעודי בדרך לאימון איי קי דו באוירת "להתעצבן הוא להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים" אני מרגישה בומבה בראש ומגלה שילד נתן לי כאפה בראש ובידו ביצה חיה, פשוט מרח לי ביצה על הראש... אבל בכואב..." לקחתי אויר וניסיתי לא לאבד את שלוותי, על אף שרציתי להרוג אותו באותו רגע (רמה של הקבצה ג בסטואה...) התאפקתי ואמרתי לו" ילד תתרחק מכאן בבקשה לפני שאני הורגת אותך" (איזה ערסית... אבל משקפת את המציאות.. זה מה שאמרתי לו...) והוא התרחק קצת עבר למדרכה השנייה והסתכל עליי עם חיוך ועיניים נוצצות של מנצח וצעק לי "יא בת זונה!". מה שנקרא, רוצה התנסות בגישה הסטואית.. קחי מטעמים מהחיים... ואני לקחתי אויר, בלבי לא הצלחתי שלא לחוש רצון לנקום בו, ומבחינה זו לא עברתי את המבחן, אך מבחינת ההתנהגות שחקתי אותה, הסתובבתי והמשכתי לאימון, בעודי אומרת לעצמי שזה לא נעים, אבל זה משהו חיצוני שקרה ולא אעמיס כאב וכעס שינבעו מהפרשנות שלי של המציאות. זה לא אישי נגדי ומי אני שאפרש שהקוסמוס התגייס לפעול נגדי... קרה כאב ומתקדמת. התלמידות היו מבסוטיות מהסיפור, אמרתי להן שאני מפעילה שוב את הפרקטיקה הסטואית כדי לא לחוש השפלה מהתגובה המרוצה שלהן. התרגול הסטואי הוא לכל החיים. זה מתחיל במחשבה ועדיין אפשר להרגיש כעס. בשלב מסויים התרגול המחשבתי ילמד אותנו לא לכעוס ובאמת כבר לא נכעס על מה שלא תלוי בנו וזה מה שיקנה לנו את השלווה.
בכיתה יב' של יונתן דיין:
אתמול, שבוע אחרי שספינת הבגרות עגנה בנמל, נפגשנו למפגש מסכם חגיגי בנוכחות הורי התלמידים. ההורים נענו כולם להזמנה, הילדים בלעו את המבוכה, ונוצר מפגש חי ועירני. התחלנו בניסיון להגדיר, בתום שלוש שנת לימודים, מהי פילוסופיה, מה השירות שלה, ודרך כך, מהי משמעותו של בית החינוך עבורם בהקשר הזה. בהמשך כל אחד מההורים קיבל פיסת נייר שעליה מודפס ציטוט פילוסופי / טענה / שאלה. ההורים התבקשו להתייחס בצורה אינטואיטיבית למה שהונח בידיהם ומשם התפתח דיון בשיתוף התלמידים. היה ממש משמח! שמחתי על האפשרות שההורים יתוודעו לאווירה בבית החינוך, לסוג המאמץ וההתמסרות שנדרשו מהילדים שלהם לאורח השנים, וגם, לפגוש את ההודיה שהגיעה מהם היה מחמם לב. בשבוע הבא מפגש פרידה במתכונת בית-חינוכית, שק הדמעות כבר נכון.
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
למרות אווירת סוף השנה החלטנו ללמוד בכל הכוח. הקדשנו את השיעורים לשתי דמויות נשיות נוספות, רחל אשת רבי עקיבא וברוריה אשת רבי מאיר.
התחלנו עם בתו של כלבא שבוע. קראנו את האגדה וסיפרתי לבנות על גרסאות נוספות שקשורות בסיפור הזה. שוב שאלנו כיצד מצטיירת דמות האישה וכיצד מצטיירת דמות הגבר, ובכלל מהי אהבה על פי הסיפור הזה. הקשבנו לשיר ושמנו לב לתוספת של דליה רביקוביץ בשיר, אודות תלמידיו של רבי עקיבא שאומרים לאשתו: "סורי אישה". התוספת הזו מאירה באור נוסף את היחס לנשים ואת תשובתו של רבי עקיבא לתלמידיו.
התפתח דיון ארוך בשאלה האם באהבת אמת אדם צריך לבטל את עצמו, וכמו רחל, לחכות מספר רב כל כך של שנים, לוותר על הקשר עם המשפחה ועל הכסף המשפחתי. הוזכר הביטוי "נשמות תאומות" והאם הוא בכלל קיים.
לבקשת אחת התלמידות הראיתי גם את המקור לאגדה בתלמוד הבבלי, זו היתה הזדמנות לדיון גם על מהו התלמוד ועל הייחודיות הצורנית של דף הגמרא.
את המפגש השני הקדשנו לדמותה של ברוריה. אמנם, כבר אצל רחל שמנו לב שמדובר באישה שנמצאת בתחילת הסיפור במקום פעיל ופועלת מתוך עמדת כוח, אבל ברוריה היא סיפור אחר לגמרי.
ברוריה המיוחסת מתווכחת עם תלמידי חכמים, מוכיחה אותם ואת בעלה, מפגינה את הידע שלה וזוכה להערכת הגברים: "יפה אמרה ברוריה". בכיתה הבנות ציינו שהיא מצטיירת כחכמה, חריפה, אך גם כמתנשאת.
ברוריה כאישה מתייחסת בעצמה לאמירות מיזוגיניות בנות התקופה, כמו "אל תרבה שיחה עם האישה" או "נשים דעתן קלה".
כפי שרמזתי לבנות כל השיעור, לחריפות הזו יש גבול. לצערי רק בדקות האחרונות של השיעור הספקנו לקרוא על הניסיון להכשיל את ברוריה, ניסיון מר שמוכיח שנשים אכן דעתן קלה, בסופו ברוריה חונקת עצמה למוות ובעלה גולה מחמת הבושה.
אמנם יש הסבורים שמדובר בסיפור שהתווסף בשלב היסטורי מאוחר, אך לצורך הדיון אין זה משנה - מספר הסיפור "מפיל בפח" את דמות האישה הלמדנית ומנסה להוכיח שאישה, חכמה ככל שתהיה, היא רק אישה.
Comments