שבוע שמיני של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים. השבוע התארחנו (רובנו) במתחם 'הטחנה' הנפלא של קיבוץ שער העמקים:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של יונתן שילה דיין - אחרי שבועיים רצופים של למידה ביער, ליד המדורה, החלטתי שדרושה תזכורת לכך שמדובר בבית חינוך, ובפורום שמתכנס בראשו ובראשונה כדי ללמוד, אחרת אמנם, ובכל זאת.
לכן בניתי שיעור דחוס יחסית, של הקניית ידע, תרגול וקריאה משותפת של טקסט. לאחר הפוגה בשבוע שעבר עם וויליאם ג'יימס, חזרנו לחטיבת הלימודים על אריסטו והאתיקה הניקומאכית.
פגשנו לראשונה בהבחנה בין הגישה המוסרית הטלאולוגית לזו הדאונטולוגית ולשנו את ההבדלים הללו בכמה דרכים, בין השאר דרך טיפול בדילמות מוסריות בהן התלמידות התבקשו להביע את דעתן תוך שימוש באחת הגישות.
בהמשך התוודענו לגישה שלישית, אתיקת המידות, וחזרנו מעט אחורה לשוחח שוב על הסגולות הטובות על פי אריסטו ועל סוג השאלות שהגישה הזו מבקשת להעמיד במרכז השיפוט המוסרי.
בכיתה יא' של נעמי הררי:
התכנסנו במבנה היפיפה ומעורר ההשראה של מתחם התחנה בשער העמקים. השלווה ושביעות הרצון ניכרה על פני התלמידות כבר בכניסה ולא עזבה אותנו לאורך המפגש כולו. הודיה על ההזדמנות לאכסנייה כה יפה התערבבה בהדגשת ההבדל שבין יכולת הלמידה שלהן כאן וכך לעומת הזום. לא שלא ידעתי את כל מה שהן אמרו לי. אבל הידעה שבאתי איתה לעומת התחושה כשהן אמרו את זה, היא בדיוק ההבדל בין למידה בזום לבין מפגש פנים אל פנים.
לא סתם לוינס ייחס למפגש עם הפנים של האחר חשיבות כה רבה. הוא רק ״שכח״ לציין שפנים אינן באמת פנים דרך מסך.
מי העלה על דעתו כמה חשוב זה יהיה לפני 10 חודשים?? אמנון עזר לי לתווך את תחילת מהלך הספק ההיפרבולי הקרטזיאני. כשדיברנו על היכן יוכל להשתלב בהוראה לטובת הסטאג׳ שלו, והצגתי בפניו את תכנית הלימודים לטווח הקרוב, אורו עיניו כשאמרתי ״הגיונות״. ״זה הספר הכי טוב שנכתב אי-פעם״ אמר.
ברור שביקשתי ממנו ללמד את זה. אי אפשר שלא להידבק באהבה כזו. נדבקו התלמידות? אינני יודעת. לי הקריאה השלווה והנעימה של הפרק הראשון בקולו של אמנון עזרה לאהוב יותר את הטקסט. התלמידות שלי ספקניות יותר.
אולי אני לימדתי אותן להיות כך. בכל אופן דקארט הרוויח מהלך פתיחה מרשים אצלנו. עכשיו נותר לפתור את האתגר של מה לעשות עם כל אלה שהעדיפו להיות בזום וזה לא בדיוק הלך... מאיגרא רמא...
במגמת הספרות:
בכיתה י' של ענת שרון בלייס:
אתמול נפגשנו למפגש פנטזיה ומד"ב. התלמידים שיתפו בקטעים מספר שהם אוהבים. אח"כ קראנו את סיפורו של ישי שריד שעוסק באדם האחרון שיש לו גוף בעולם שכולו תודעות וירטואליות ודיברנו על הדיסטופיה הזאת וכיצד היא קשורה לסיפור גן עדן, לראשית הבריאה. משם המשכנו לסיפור קצר של חמוטל לוין שעוסק בסבתא ונכדה בעולם נגוע במגיפה שבו יש אזור פליטים שממתינים לאיזה "מלך" שיגאל אותם.
בכיתה יא' של חיה גלמן :
השיעור ברובו הוקדש לקריאה משותפת ב"דון קיחוטה". אך לפני כן פתחנו בתרגיל כתיבה בהשראת דון קיחוטה. לכתוב סיטואציה קצרה של מפגש בדמות שאינה מבחינה בין מציאות לדמיון.
כל הטקסטים שהבנות קראו היו מאד חומלים ואוהדים את הדמות שכתבו עליה. וזו היתה התחלה נהדרת, כי ניסינו להבין יחד האם סרוונטס רק לועג לדמות שלו או שיש בו גם חמלה וחיבה אליה.
הבנו גם שכקוראות אנחנו מפתחות רגשות מעורבים כלפי דון קיחוטה. בחלק השני המשכנו לקרוא מפרק ג' ועד לפרק ח'. עשינו היכרות עם סנשו פנשה ושוחחנו על הקשר המעניין בין השניים.
ועם כל זאת, אני רוצה להתעכב דווקא על משהו שקשור במפגש ולא בתוכן הלימודי. בחלק השני ביקשתי מהבנות להתחלק לקבוצות קטנות, לקרוא יחד את פרק ח' ולקבל ממני משימה קבוצתית. הבנות ממש הביעו התנגדות לכך.
הן העדיפו שנמשיך לשבת במעגל ולקרוא כולנו יחד. אני מרגישה שזה חלק מתופעות הלוואי של הזום. התלמידים אינם רוצים להיות אקטיביים בשיעור, מעדיפים לשבת באופן פאסיבי ולתת לי להוביל את השיעור.
כמו כן, אני מזהה שהמעברים בין הפרונטלי לזום, גם הם מאד מבלבלים ואף מערערים. אנו רואים חשיבות גדולה במפגשים הפרונטליים, ועם זאת, אני רואה שבכל מפגש נדרש זמן רב להסתגלות ל"סטינג החדש-ישן" של מפגש אנושי אמיתי.
נדמה לי, שזה האתגר הגדול שלנו השנה.
Comments