השנה השלישית, השבוע ה 29 למניין השבועות. הנה כל מה שהתרחש אצלנו בחדרי הכיתות:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
השיעור השבוע הצטמצם לצפייה בסרט בויפלאש. הסרט מספר את סיפורו של אדגר סטודנט למוזיקה ומערכת היחסים שלו עם שני מבוגרים משמעותיים בחייו שמציעים למעשה שתי אתיקות שונות. המורה שמציע אתיקה חינוכית של פרפקציוניזם והאבא שמציע אתיקה של אושר. בסרט יש אף דיון משמעותי בשאלת החינוך ביחס לזמן (קצב הג'ז הוא אלגוריה לקצב החינוך) וסמכות. בחרנו להתמקד בצפייה מלאה בסרט עם התעכבות על סצנות שיש להן חשיבות ביחס להוגים כמו ניטשה ואריסטו. הסרט למעשה מציף את מוסר האדונים מול מוסר העבדים, את אהבת הגורל או הסבל, המתח בין מימוש עצמי לאושר במשמעותו המיידית, האם יש אתיקה שנכונה יותר ליחידי הסגולה מול האתיקה של האנשים הרגילים.
עסקנו גם במקום של ההשפלה והחיפוש אחר השבירה של הפרט כמהלך חינוכי. התלמידים הופתעו וכנראה גם נהנו מהיכולת לקחת סרט שחלקם אף ראו אותו קודם לכן ולהגיב לו פילוסופית.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
המשכנו את הדיון על השואה משיעור שעבר. הזכרתי שבשיעור שעבר דיברנו על הנקודות השונות שמבדילות את תרחיש השואה מכל רצח עם אחר, והעליתי את הנקודה שאת הטירוף והאובססיה של היטלר להשמיד את היהודים אי אפשר להבין עד הסוף. אבל השיעור הזה נקדיש למה שכן ניתן לדבר עליו, להסביר ולהבין, ומה שחשוב לנו להסתכל עליו ולהתפתח ממנו כבני אדם וכחברה.
נקודה ראשונה שהעליתי היא של מודעות פוליטית אזרחית. שוחחנו על כך ש"פוליטיקה זה משעמם" ואמרתי שעד שנות ה20 לחיי, שנאתי פוליטיקה, והתייחסתי אליה כ"תחום שלא קשור אלי אלא לפוליטיקאים, אני זה סוקרטס, הם זה סופיסטים, זה לא שייך לי", אבל לצערי ולשמחתי הבנתי בשלב מאוחר יותר את החשיבות של מודעות פוליטית ובשלב מסוים גם של מעורבות. ספרתי להן בקצרה את סיפורו של שטפן צוויג, שבספר "העולם של אתמול " הוא מתאר שזו גם הייתה גישתו, עד שיום אחד, ההיטלר ההוא שאף אחד לא חשב שיעלה בבחירות הצליח להיות ראש ממשלה וכל השאר היסטוריה. בשיא של החיים שלו כשהגשים את כל מה שחלם אליו כאדם וכסופר, הורידו את ספריו מהמדפים, התנכרו לו, מחקו את קיומו וכולי... עד שהיגר לברזיל ואיבד את כל שהיה לו .בקשתי שיחשבו על כך בכובד ראש, שפוליטיקאים אחראים על החירות של כולנו, על איכות החיים על זכויות אדם ועל החיים עצמם.
העליתי את זה שבממשלת ביבי היו חברי כנסת בממשלה ושרים שהתבטאו בצורה גזענית, מסיתה ופוגענית באזרחי המדינה ובכל זאת נשארו בתפקידם כאילו לא למדנו איך אסור לדבר אל בני אדם ואזרחים. אמרתי להן "תארו לכן שאורן חזן היה חבר כנסת במדינה שלנו" והן צחקו, ואחרי שסיימו צחוק אמרתי להן ש"המצחיקול" הזה הוא קול שהחליט על הזכויות של כולנו, הוא זה שמגיע להצבעות למשל בנוגע ללהט"ב, הוא זה שיחליט אם תהיה לחברות שלי זכות להתחתן אחת עם השנייה. וכך המשכנו לדבר על חשיבות מעורבות פוליטית.
נקודה נוספת שדנו בה היא גבורה ורשע. הצגתי בקצרה את גישתו להיסטוריה של פרידריך שילר. הביקורת שלו על כך שאנו מספרים אותה תמיד כאילו יש גיבורי-על ורשעי- על בודדים: בר כוכבא, מרדכי היהודי, המן הרשע, היטלר. בעוד האמת היא שההיסטוריה היא אוסף של בחירות קטנות ושיתופי פעולה. גיבורים לא מצליחים לבד, ורשעים לא מצליחים לבד.
היטלר וחבורת הסדיסטים המטורפים שהיו בשלטון זה דבר אחד, ויש את כל השאר ששיתפו פעולה ואפשרו לדברים לקרות, או ממש ביצעו אותם במו ידיהם. הראיתי להם את הספר "אייכמן בירושלים" ואמרתי שכנכדה שגדלה עם סב ניצול שואה חשבתי שהנאצים הם אחרים והם מפלצות, ושאחד ממשברי חיי היה להודות שהנאצים הם בדיוק כמו כולנו. ספרתי על הביקורת של ארנדט על כך שכל הזמן ניסו להוכיח שאייכמן היה רשע ושנא יהודים בעוד הוא היה "סתם אחד שעשה את העבודה שלו". הן צעקו לי "אבל הוא כן היה רשע" ואמרתי שאני התרשמתי מהספר של ארנדט שהוא לא היה רשע בליבו. אבל למי אכפת? הוא היה רשע בפועל. זה עוד יותר מפחיד להבין שאדם שלא שנא יהודים ולא היה "רשע" שלח מיליון וחצי יהודים למוות, במסגרת ביצוע עבודתו נאמנה. זו בדיוק הנקודה, שאנו לומדות בימים אלה ב"אתיקה" של אריסטו, המעשים שלך עושים את מי שאתה. אייכמן הוא רוצח המונים והניסיון להראות שהוא עשה זאת מאיזו שנאה הוא בעייתי, במקרה שלו, וגם של המוני נאצים אחרים ששיתפו פעולה.
בנושא הגבורה ספרתי להם על "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות וטקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני. אמרתי להן שלדעתי הןם גיבורות וגיבורים אמיתיים. משם היה דיון על הכיבוש, ועל האומץ להסתכל על מה שאנחנו עושים. ספרתי על החיים בשטחי פלסטין, בצל החיילים שלנו, בין הפגזה להפסקת חשמל, ובכלל לכך שכל היהודים שהם רואים זה חיילים וטנקים ופגזים. לעומת זאת ספרתי שיש אנשים רגילים בעזה ברמאללה, שחיים את חייהם פשוט, ורוצים רק לחיות אותם, ואותם אנו לא רואים בתקשורת. ספרתי להן סיפורים מחברים ומכרים שלי ששרתו בצבא על מעשי עוול שעשו סתם לחפים מפשע בשטחים, סיפורים ממקור ראשון ששמעתי, חלקן הזדעזעו וסרבו להאמין. אמרתי ושזה משהו שהמדינה שלנו עושה וצריך להסתכל על זה. כהתחלה להכיר בסבל שגרמנו ושאנו גורמים. ועל כך שזו אחריותנו להפסיק את הכיבוש. אמרתי שאין מנוס מהקמת מדינה פלסטינית, שמגיע לעם הפלסטינאי מדינה שבה יגשים את עצמו ואת חירותו ושמעבר לכך, גם מבחינה אסטרטגית אין לנו שום פתרון אחר לברוח אליו. היה דיון טעון, התנפצו כמה בועות לחלק מהתלמידותים, בעוד כמה מהןם ממש העשירו את הדיון בסיפורים שלהןם (איתי ספר שהשתתף בטקס הישראלי פלסטיני והגיעו מפגינים לזרוק עליהןם שקיות עם שתן!) דברנו על כך שהן לא ישמעו את זה בתקשורת, וששוב, צריך להתחיל ממודעות, ואז מעורבות, ועוד שנתיים כבר יוכלו לבחור. שידעו איפה אנו חיים. ואז איתי אמר, שאנחנו צריכים קודם לדעת שזה קורה ולהרגיש אשמה כדי שלא נשכח מזה ונפתח אדישות
בכיתה יא' של יונתן דיין:
אתמול נפגשנו סוף-סוף בהרכב רחב (בקיזוז כותבי עבודות הגמר שהשתתפו בסדנת כתיבה), ועשינו צעדים ראשונים וזהירים אל המהלך הקאנטיאני. התחלנו מבעיית האינדוקציה וממנה המשכנו להגיונות הבסיסיים של הפרויקט שנטל על עצמו, על הניסיון לגשר בין העמדה הרציונליסטית לאימפריציסטית, ולהציע תורת הכרה המושתתת הן על הניסיון ורשמי החושים והן על כושר ההכרה האפריורי. זה לא היה קל, אבל התלמידים בהחלט עשו מאמץ להישאר איתי. את החלק השני של השיעור הקדשנו להתקדמות עם עבודות החקר שלהם בכיתת המחשבים.
נויה ואני עברנו ביניהם, בין דטרמיניזם לפילוסופיה של ההיסטוריה לאסתטיקה, בין דה בבואר למיל וללייבוביץ'. חידדנו יחד את הנושאים והשאלות, המלצנו על ספרים, ושלחנו אותם לספרייה לחפש ולהשאיל. מכיוון שהם כבר עמוק בבגרויות, הכוונה היא שעיקר הכתיבה תעשה במהלך חודשי הקיץ, הגשה כשבוע לפני פתיחת שנת הלימודים בדרך רוח.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
סיימנו את החזרה שלנו על חומר הלימוד באתיקה, לקראת הבגרות בסוף החודש. שוחחנו לנו על האתיקה החוזית ועל כמה מהשאלות המרכזיות שהיא מעלה: האם החוזה החברתי מכונן את המוסר, או קודם לו? האם כללי החוזה מגבילים את חירות האדם כפי שהיא במצב הטבע, או שמא תנאי הכרחי לקיומה של חירות? ואם המוסר מקורו בחוזה... איפה ומתי בדיוק חתמנו?
שאלת ההסכמה השיבה אותנו אל רעיונותיו של ג'ון רולס, ולניסוי המחשבה הנודע של "מסך הבערות". שוחחנו על האפשרות להבעה של 'הסכמה עקיפה' לחוזה החברתי - אם משום הישארות במדינה כביטוי להסכמה, כפי שהציע סוקרטס, או אולי בשם ההוגנות; והסברנו את הצעתו של רולס להסכמה היפותטית שמצודקת משום שההיגיון מחייב אותה.
לאחר שסיימנו עם רולס והחוזים, עברנו לפילוסוף שאף חוזה לא יכל לו - ניטשה. ניסינו לעשות סדר בסופת ההוריקן הפילוסופית שהוא, ושוחחנו ביחד על כמה תמות מרכזיות: מות האלוהים והניהליזם, החלוקה בין האפוליני לדיוניסי, הניתוח הגניאולוגי של המוסר וההפרדה של ניטשה בין מוסר אדונים למוסר עבדים והביקורת שלו כנגד... מה לא בעצם? סוקרטס, הנצרות, המוסר, המטאפיזיקה, התבונה, הרומנטיקה (ובצורה בוטה למדי, גם כנגד נשים). טיפוס ביקורתי.
בזאת סיימנו את החזרה על חומרי הלימוד באתיקה ומטאפיזיקה. בשבוע הבא תחבור בקבוצה לנעמי, שזה מרגש ומשמח, וגם הזדמנות טובה לחזרה על התכנים בפמיניזם.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של חיה גלמן
השיעור תוכנן לחזרה על חומרי היחידה הרביעית, אבל ברגע שהתחלנו לדבר על "הגלגול" לקפקא, התלמידות ביקשו לחזור אל הטקסט ומצאנו את עצמנו קוראות את הנובלה שוב וברצף מבלי רצון להפסיק, אלא לצורך תגובות ותובנות חדשות שעלו מפעם לפעם. מדהים לראות איך הטקסט הזה מצליח להוציא מאיתנו בכל פעם מחדש קריאות חדשות ולא מפסיק לרתק.
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
השבוע היה שיעור יוצא מגדר הרגיל. הבנות כתבו תרגילים מרטיטים על אירוע מחולל בחיי הוריהן וחלום שחלמו. אני לא יכולה להסביר איזה קטעים מרגשים הן כתבו, אנסה להביאם בשבוע הבא. גם סיפורי החלומות שכתבו היו מדמיעים ואפילו מטלטלים.
Comments