שבוע 14 בקמפוס אורנים. היברידי, זומי, פרונטלי, הכל הולך, רק שנצליח לשמור על השגרה שלנו:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
הפגישה אתמול שוב עסקה בקאנט. בשל ההיעדרויות הקבועות בשעורים האחרונים פתחתי שוב בתקציר הפרקים הקודמים על קאנט, מה הם התנאים לפעולה מוסרית, מהו הרצון הטוב, מהו החוק המוסרי, איך הרציונליות מאפשרת לנו לדלג מהסובייקטיבי י אל האובייקטיבי. לאחר מכן קיימנו דיון בהבחנה בין ציווי קטיגורי לציווי מותנה ולבסוף דיון בשניים מתוך ארבעת הכללים המוסריים המעשיים: האוניברסלי והאנושות כתכלית.
לצורך זה גם התחלנו לערות דיון בכל מיני דוגמאות כדי להבהיר את העניין ולבסוף קישרנו זאת לימינו אלו וכיצד עמדתו של קאנט משתקפת בתנועת metoo. בחלק השני של השיעור בחרתי להתחיל קריאה במאמרו של פטר סינגר שעסוק בהמתת חסד. הכוונה היא גם לעסוק בנושא עצמו אבל לא פחות מזה לבחון כיצד יש לכתוב עבודה בצורה בהירה , קוהרנטית, אנליטית. את היום בחרתי לסיים בפגישות אישיות עם מספר תלמידים. להתראות.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
השבוע למדנו פיזית בכיתה ושילבנו שתי תלמידות בזום. הלך טוב. הצגתי בהתרגשות את אפלטון בהקדמה קצרצרה ועם רספקט גדול את הפוליטאה. סכמתי להן בעל פה איך מתחיל הספר הראשון, ובו שיחה על צדק, ובתוך זה הדעה הסופיסטית הרווחת ברחוב שפרייר מי שצדיק, ושצדק הוא מה שהחזק קובע. וספרתי להן שסוקרטס נותן הוכחה ש"מנצחת" את תרסיאמכוס אך לא משכנעת. התחלנו להקריא מספר ב', ודיברנו על מוגבלות ההוכחות הלוגיות, וביקורת על השיטה הסוקרטית להראות מה לא ולא לומר מה כן, והאדם ברחוב רוצה לדעת למה כן. גלאוקון מבקש דוח פילוסופי אמיתי לטענה שהצדק הוא ראוי בפני עצמו וגם מועיל.
ומכאן יכתבו דברים רבים בכדי להוכיח את טענתו הקיצונית של אפלטון שמי שרשע הוא הפראייר, וכדאי להיות צדיק. הקראנו בכיתה את משל טבעת גיגס ונתתי להן פתקים אנונימיים ובקשתי שיכתבו איזה עוול/ עברה על החוק הן היו עושות אם היו רואות ובלתי נראות. הכנסנו לשקית וערבבנו. אחרי ההפסקה הקראנו והגבנו. תמר הציעה שעל כל פתק שנקריא היא תספר לנו מה היא עשתה כבר במציאות בלי הלוקסוס של הטבעת. עלו דברים נהדרים החל מגרפיטי, התגנבויות למטוס ולמוזיאונים ועד הפלות ממשל מושחתות.
תמר אמנם לא הפילה משטר, אבל היא וגם אני יש לציין יצאנו עברייניות...(אופס.. נזכרתי ביותר מדי דברים מנעוריי) אם כי סיכמנו יחד בשירותים בדיעבד שלא פגענו ישירות באדם. בקיצור היה תענוג, ונקרענו מצחוק. (יש סיפורים שאצטרך להרוג אותן אחרי שספרתי להן)
אחר כך חילקתי אותן לקבוצות ובקשתי מכל קבוצה לכתוב נקודות סופר משכנעות מדוע: קבוצה 1. ברור שאם היינו יכולים היינו גורמים עוול ולמה נרצה לחיות בחברה שאם אנו ספציפית יכולים אנו רוצים כן לגרום עוול.
קבוצה 2. לעולם לא כדאי לנו לגרום עוול גם אם לא יראו אותנו. (או כפי שהן קראו לזה- להיות סוקרטס) קבוצה 3. לבחור על איזה מהעמדות של 1/2 הן רוצות להגן ולהגן עליה.
הקראנו בקצרה את כל הטיעונים, שלא היו חזקים כמו בתרגיל הקודם. וקבוצה 3 היתה משעשעת כשמרדה במשימה וכתבה במחתרת טיעון שמוכיח שאין כזה דבר לגרום עוול אז אף אחד לא יכול לגרום עוול לעולם.
אמרתי בצחוק שהן גרמו עוול למהלך השיעור, ואז סיכמתי בהערכה על היצירתיות והצבעתי על כך שהן העשירו אותנו כשהציגו גישה ביקורתית צינית, על היכולת להוכיח לוגית דברים או לטעון טיעונים רטוריים באופן שבאמת לא מקדם אותנו לחיים חיוניים במציאות, סטייל פרמנידס וגורגיאס. וטוב שהעלו גם את זה. כי זה לגמרי קיים גם בפוליטיאה ובכלל בפילוסופיה.
בכיתה יא' של יונתן דיין:
לא קל לצלול לפילוסוף חדש דרך הזום, ובמיוחד לא אם שמו הוא ברוך שפינוזה. ובכל זאת, מסימני הזמן ללמד את אחד הפילוסופים האהובים עלי דרך פלטפורמה שהיא בבחינת פשרה מובנית. בעיקר את עצמי שמעתי במהלך השיעור.
אחרי ניסיון עיקש שלי להדביק אותם בעדינות בחיידק הבנדיקטי, עברתי לדבר על הרקע הביוגרפי של האיש, ויחד קראנו חלקים מתוך 'המאמר לתיקון השכל' מתוך ניסיון להבין מהו המצב האנושי שלו מבקש שפינוזה להעניק מזור דרך השיטה הפילוסופית השלמה שלו. בחלקו השני של השיעור התחלנו בזהירות לקרוא ב'אתיקה' עם עיון בתפיסת האל כמזוהה עם כוליות הטבע, דרך מעבר על כמה מהגדרות היסוד והאקסיומות שהניח שפינוזה.
קריאת הנספח בסוף הפרק הראשון העוסקת בביטול הנטייה האנושית לייחוס תכליתיות לאל ולאדם, כבר היתה גדולה על מידותינו. אני תקווה שהשיעור הבא יתנהל פנים אל פנים ונוכל לחזור שוב אל החומרים בהם נגענו אתמול, הפעם עם תחושה ברורה יותר של אופי המפגש שלהם עם האיש ושיטתו.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
שבנו למהלך שהתחלנו בשבוע שעבר: לאחר קריאת המבוא ל"מסכת טבע האדם של יום", בו הוא מאמץ את העיקרון האמפירציסטי שהציע לוק, עברנו לבחון כיצד מבקש יום לענות על שאלות הפילוסופיה באמצעות המתודה הניסויית.
הנחנו לרגע, אם כן, למטאפיסיקה, ופנינו לקריאה במסה "על אמת המידה של הטעם".
לאורך המסה, יום מבקש להתחקות אחר קריטריון ראוי לשיפוט אובייקטיבי של יצירת האמנות. המסה נפתחת בהצגה יפה של סתירה המאפיינת את החשיבה היום יומית על אומנות: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אומר מחד הפתגם הידוע, ואנו נוטים להסכים. אותו המאכל שיהיה חמוץ מדי לאחד יהיה מתוק מדי לאחר, ואין טעם לנסות ולקבוע מי מבין השניים צודק. מאידך, וגם כן במסגרת המחשבה היום יומית, אנו מקבלים בקלות את קיומן של יצירות מופת או של מומחים לאמנות. "או אז אנו נוטשים ברגע את עיקרון הסובייקטיביות", טוען יום, ומתחייבים לכך שגם בענייני טעם ישנן טענות ראויות יותר או פחות.
שמחתי על הבחירה לחרוג מעט מתכני המטאפיסיקה. הדיון האסתטי עורר בכיתה קולות שונים וחדשים. הויכוח היה סוער: אריאה הגנה בחירוף נפש על העמדה הסובייקטיבית. ירדן, מנגד, טענה כי מובן מאליו שבכל תחום אמנותי ניתן להצביע על חוקים המגדירים את היפה. נדב הביע עניין רב ושמח מהגילוי של הנושא החדש, שמיד הרגיש לו קרוב. גוני הייתה מוטרדת מההשלכות הפוליטיות הנובעות מעמדתו של יום: האם קביעתו כי ישנם מומחים בדבר היפה, אינה מהווה פתח לאליטיזם? האם אין היא מאפשרת לבעלי הכוח לקבוע את טיבו של היפה?
לא כולן היו מרוצות, כמובן. רותם הביעה את מורת רוחה וביקשה לחזור למטאפיסיקה. בכל זאת, הדיון האסתטי איפשר לקולות אחרים להישמע, ואני שמח על כך. לשמחתה של רותם, בשבוע הבא נשוב למסכת של יום, ולבעיית האינדוקציה.
נעמה לא יכלה להגיע, ולכן השיעור נערך במתכונת היברידית, שהייתה מוצלחת מאוד. נעמה הייתה שותפה פעילה בדיון, ומבחינה טכנית הכל הלך חלק. האפשרות המשולבת עדיפה בלי ספק משיעור מלא בזום: החיות של הכיתה מאפשרת לקיים דיון של ממש, ובכך נמנעת מועקת הריבועים השחורים.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
חצי שעה לפני תחילת השיעור ההיברידי (היה נהדר, 4 תלמידות בזום, כל השאר מחייכות מולי, מהממות ברמות) נתקלתי בקול קורא לתחרות כתיבה של הספרייה הלאומית בנושא חלונות.
מיד המרתי את השיעור ונתתי להן תרגילי כתיבה בנושא חלונות, בתקווה שישלחו אותו לתחרות. ביקשתי מהן לתאר חלון אהוב, לתאר את המרחב שבו נטוע אותו חלון, לתאר את הנוף הנשקף בעדו, ולתאר אירוע קטן שבו החלון הוא רקע או מרכז ההתרחשות. כמו תמיד, הפליאו תלמידותיי לכתוב, ואני התענגתי על מוחן היצירתי והרענן.
בחלק השני, אחרי שקראנו את הקטעים שכתבו, צפינו בסרט על לאה גולדברג מתוך הסדרה התיעודית של יאיר קידר 'העבריים'.
לא הספקנו לדבר עליו, נעשה זאת בשבוע הבא, אבל אני חושבת שזה סרט חובה, לא רק מהבחינה הספרותית, אלא מהבחינה המגדרית. סרט חובה בלימודי מגדר. האופן שבו הענקית האדירה הזאת תפסה את עצמה, המקום של הגברים בחייה וביצירתה, באמת. דיון חשוב ביותר.
בכיתה יב' של חיה גלמן :
פתחנו את השיעור בקריאת הפסקה האחרונה בנובלה "בדמי ימיה", הפסקה שלמעשה חושפת לראשונה שמדובר ביומן הזיכרונות של תרצה. תרגיל הכתיבה הפעם היה לחלק את הפסקה לשניים ולנמק את החלוקה.
כולן חילקו את הפסקה בצורה דומה שמסבירה את שני המניעים העיקריים לכתיבתה. הצורך בכתיבת הזיכרונות והכתיבה כמעשה תרפויטי. בשני המקרים הבנו שיש כאן תהליך של התבוננות על בגרותה וניסיון להבין את עצמה ואת מניעיה.
הפסקה הזו חייבה אותנו לשוב לפתיחת הנובלה ולגלות בה דברים שלא ראינו בקריאה ראשונה. לאחר מכן קראנו יחד את המסה "מי בא" מאת עמוס עוז שהאירה כמה מן המשמעויות העמוקות בנובלה והרחיבה את הבנתנו.
בחלק האחרון, פתחנו מסמך דוקס משותף והכנו בו רשימה של כל הסוגיות המגדריות שעולות מהנובלה. בעזרת הרשימה התלמידות יכתבו חיבור שיוגש בשבוע הבא.
Comentários