שבוע שמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
בשיעור פילוסופיה הסתכלנו לאחור על התשובות של הפילוסופים הפרסוקרטים שלמדנו מתחילת שנה, וראינו את התפתחות התשובות שלהם, ואיך התשובה של פיתגורס ואחר כך הרקליטוס העמיקו את הפער בין תופעות לממשות. נזכרנו כיצד הרקליטוס דיבר על השינוי המתמיד, על הגיוון והניגודים הנמצאים בבסיס העולם, אשר נתפס כאחיד בלוגוס, בשפה. וכעת מגיע פרמנידס ונותן תשובה מנוגדת לחלוטין לזו של הרקליטוס. פרמנידס הולך לבטל את עולם התופעות לחלוטין, ולטעון שהעולם הממשי הוא חומר אחיד, נצחי, נטול גיוון ונעדר תנועה. לפני שנראה איך הוא יטען כזה דבר הזוי, נאמר שאנו, כבני אדם בעולם יכולים להתעלם מטענה הזויה שכזו ולחיות כפי שנרצה בעולם התופעות, אך כפילוסופים לא נוכל לומר לפרמנידס: "הנה תראה, אני זזה, עובדה". כשפילוסוף או מדען טוען משהו שנרצה לסתור, עלינו לתת דין וחשבון רציני לדבריו ולהצביע באופן אחראי על החוסרים בתיאוריה שלו, או להראות כיצד ניתן לסתור את טענתו. לפני שהצגתי את הוכחתו לגבי ההוויה האחידה, עשיתי לתלמידים היכרות של טעימה מלוגיקה. למדנו בקצרה מהי טענה, מהו טיעון ובפרט מהו טיעון דדוקטיבי. הדגמתי טיעונים דדוקטיביים תקפים, גם אם הזויים, והדגשתי שטיעון דדוקטיבי תקף יכול להיות לא אמיתי, ובכל זאת טיעון הוא תקף כאשר הוא בנוי כך שבמידה והנחותיו אמיתיות המסקנה תהיה אמיתית בהכרח. ואמרתי שבכדי להראות שטיעון תקף אינו אמיתי יש לטעון ולהראות שלפחות אחת מהנחותיו לא אמיתית.
משהבנו את הנושא, לקראת סוף השיעור, הצגתי את הטיעון של פרמנידס בצורת הנחות ומסקנה על הלוח וניסינו להבין. מה שישנו בהכרח ישנו. מה שאיננו בהכרח איננו, ומכאן שרק היש ישנו. משמע יש רק יש, ואין אין ועל כן לא יכולה להיות תנועה או שינוי במרחב. הראיתי והדגשתי שמדובר בטיעון תקף. שאלתי אם יכולים להראות את חוסר אמיתות המסקנה, משהם התקשו לענות, רמזתי שהם יכולים לשם כך להצביע על כך שאחת ההנחות לא אמיתיות. הם לא הצליחו להתעלות על הנטייה הטבעית לסתור את דברי פרמנידס מתוך הצגת עובדות בעולם. זה כאמור מובן, אך ניסיתי לכנס אותם להתייחסות לטיעון עצמו, בלי לתת לעובדות לבלבל אותנו, כי בפילוסופיה כשאנו מדברים על "עולם התופעות" ומישהו סותר את כולו, אין שום משמעות להצבעה על תופעה זו או אחרת. (לא אצלנו, הפילוסופים… אולי אצל האספסוף, ההדיוטות שהן לא פרמנידס ותלמידיו או יריביו הרציניים… אך אנו רוצות לענות לו באותה השפה שלו) לבסוף מפאת קוצר זמן, גיליתי להם את הפיתרון של האטומיסטים: האטומיסטים טענו שיש ריק, הם לא קיבלו את ההנחה שאין "אין". וכך הוציאו בדרך יצירתית את העולם הפילוסופי מהמבוכה הפרמנידית, אבל גם שמו יסודות לחשיבה על אטומים ואולי אף קידמו את השיח המדעי, שהיום קל לנו באמצעות הטכנולוגיה לחקור ולקדם אותו, אך הם עשו זאת בעולם קדום יותר באמצעות החשיבה.
בשיעור ספרות הקדשנו זמן לחזרה על החומר שנלמד בשבוע שעבר, לאחר שחלק מהתלמידים הרגישו שהיה להם קשה לקלוט חומר רב בבת אחת. יישרנו קו והרגשנו מוכנים לעבור לאודיסיאה עצמה.
הצגנו מפה מקסימה, שמציגה את התחנות שעובר בהן אודיסיאוס במסעו וממחישה את הטופוגרפיה הייחודית ואת התלות המוחלטת בספינות ובים - מה שמסביר את עוצמת התנכלותו של פוסידון. ראינו גם מה המרחק בין טרויה לבין איתקה ועד כמה אודיסיאוס אינו רחוק כל כך מביתו וממולדתו, מה שמעצים את הטרגדיה שלו.
עברנו על ציר הזמן של המסע, כמה זמן ארכה מלחמת טרויה, כמה זמן נדד אודיסיאוס ולאן התגלגל במסעו. לאחר שנטענו את כל היצירה בהקשרים הנחוצים, התחלנו לקרוא את הפרק התשיעי, שעשוי לגלות לנו מיהו אודיסיאוס באמת.
קראנו קריאה דמומה, את ארבעת העמודים הראשונים, ושאלנו מי האיש הזה. עלו תשובות רבות שכולן נכונות - שהרי לפנינו איש בעל ריבוי פנים.
נאמר שהוא רגיש, חולה געגועים, אוהב את ביתו ומשפחתו, אמיץ, סקרן, גיבור, בטוח בעצמו וביכולותיו וקורא תיגר על האלים, נוטל סיכונים.
קראנו את תיאורו של אודיסיאוס את ארץ הקיקלופים, ארץ ללא חוק, קהילה וכללים חברתיים. אין בה חקלאות וטכנולוגיה, פרימיטיבית, אין לה קשר עם העולם החיצון, ההפך מהציביליזציה ומעולמו של אודיסיאוס. נמשיך למפגש עם פוליפמוס בשיעור הבא.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
אתמול חזרנו לקרוא במשל המערה. השקט היחסי שבו הם קיבלו את תכני המשל בפעם הקודמת, התחלף בתסיסה של ממש אתמול. יכול להיות שהדעת היתה נתונה אז להבנת המהלך, ואתמול, כשהפיגומים כבר ישנם, אפשר היה להתעמק בתכנים. זזנו לא מעט לצדדים. התלמידים והתלמידות משכו לכאן ולכאן, מצאנו את עצמנו מבקרים את ומגנים על תורת האידיאות, ומשם אל מחוזות של שאלות על הישארות הנפש, ההיזכרות ודרגות הידיעה. בשלב מסוים הגענו לנקודה מעניינת של שיחה על האמת לא רק כתוכן אלא כאפשרות. משמע, לחיות לאור הידיעה שיש אפשרות לאמת, גם בהיעדר היכרות עם התוכן הממשי שלה. שאלנו האם יש קשר בין הבחירה שלהם להגיע אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים לדרך-רוח, לבין האפשרות לאמת, הבירור שלה, החשיפה שלה, ההתנהלות לאורה. בחלק השני של השיעור חלה ירידה משמעותית בקשב של התלמידים. בין אם בגלל השעה או בגלל השלב המפרך יותר בקריאה, וכל מאמצי לגרום להם להתעלם מאותם דברים שאני כל כך אוהבת בטקסט הזה - עלו בתוהו.
בזמן שהמשכנו בקריאה צמודה, יצאו ארבע בנות החוצה עם חלק מהטקסט הנחייה לנסות ולהמחיז אותו. כשהיו מוכנות חזרו לחדר וצפינו במיני-הצגה: תלמידה אחת הייתה גריגור, אחת הייתה אחותו, השלישית הייתה האם והרביעית קריין. במקום לנסות לדובב את הדמויות ולהמציא להן דיאלוגים (הרי אף דיאלוג בסיפור, רק קטעי ניבים סתומים כמו שאומרת רחל..) הן בחרו בפנטומימה, והתנועות שעשו היו מינוריות ורפטטיביות. הבחירה הזאת חשפה משהו מאוד ברור שקיים בטקסט ועל כך יש לומר שפרשנותן הייתה מדויקת. מצד שני, הן החמיצו דבר חשוב והוא שבקטע אותו קבלו להמחיז, גריגור מגלה את הפוטנציאל הטמון בגופו - הוא מתחיל לזחול על פני כל החדר, כולל הקירות והתקרה ואף נהנה מכך. חירות זו היא רגע חשוב בסיפור, אבל התלמידות, שקראו לבד את הטקסט, לא ייחסו לכך חשיבות. השיעור נגמר והרגשתי שהתלמידים עייפים ואדישים. זה העציב אותי אבל גם הבנתי אותם, לא קל לקרוא סיפור ארוך ועמוס כזה, שיעור אחרי שיעור. אני מקווה שבמפגש הבא יגיעו יותר ערניים ואני בונה על התעצמות המתח בבית משפחת סמסא...
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
נשארו שני מפגשים לסדנת ה"מסות – קרוא וכתוב" ואנחנו כבר בישורת אחרונה. במפגש הקודם ביקשנו שיכינו רישום של תכנית טנטטיבית של המסה בדמות ראשי פרקים או תרשים זרימה והפעם התחלנו במפגשים אישיים עם כל אחת ואחד בכדי לשמוע איפה הם עומדים, מה השאלה/הנושא שבו בחרו להתמקד ואיך נראה המבנה שרשמו לעצמם, מה השאלות שמטרידות אותם וצריכות ברור הן ביחס לתהליך הכתיבה הן ביחס לתכנים ואיזה חומרי עזר תיאורטיים יוכלו לחדד ולהבהיר את הסוגיות שמעסיקות אותם.
במקביל לשיחות האישיות ביקשנו שיקראו את המסה של נטליה גינצבורג "בנו של אדם" בחברותות ויתייחסו להנחיות הבאות:
איך בנויה המסה? איך היא נעה מן ההתחלה אל הסוף? חלקו אותה לחלקים והגדירו מה הטענה או האמירה המרכזית בכל חלק ואיך הוא מוביל לחלק הבא.
הספקנו לקיים שלוש שיחות אישיות ונראה שעל אף שרובם עוד לא ממש בתהליך כתיבה הם כן מתמודדים עם שאלות הכרחיות לכתיבת מסה; הם מנסים לדייק את הנושא שבו יתמקדו והם חושבים ומתלבטים איך לשזור אותו בין החוויה או הניסיון האישי לבין היצירה שבה בחרו לעסוק.
בשעה האחרונה נאספנו לדיון על המסה של גינצבורג. לא כולם התפעלו ממנה, ונדמה לי שלא כולם הבינו שהיא לא כה פשוטה כפי שהיא נראית, אבל חלקם כן תארו בבהירות את המהלך שטווה גינצבורג ואת האופן שבו היא מניעה אותו. מכיוון שזו מסה שעוסקת בשאלה מה חוללה המלחמה (מלחמת העולם השנייה) בחוויית החיים הבסיסית ביותר של מי שגדלו בצילה היא עוררה דיון על עוד מלחמה אחת שאנחנו גדלים וחיים בצילה ועל עוד בתים ואגרטלים שהיו לאבק.
הדבר שגינצבורג מגלה תוך כדי המסה הוא שיצא דבר אחד טוב מהמלחמה והוא שבני דורה למדו לא להכחיש וליפות את המציאות ולדבוק באמת וההכרה הזו בערך של האחיזה העקשנית והלא מנחמת באמת היא מין הכרה עצומה ועמוקה ויקרה עבורה ועבור בני דורה. נדמה שהילדים האלה שגדלו כאן בין מלחמות לא התרשמו מהגילוי הזה.
Comments