מכללת אורנים 15.3.2026

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

המפגש מרחוק עמד הפעם בסימן ״המדיום הוא המסר״. לאורכו ליוו אותנו שאלות וחוקים טכנולוגיים, שהשפיעו על המתרחש, ובהיותם גם קשורים לחלק מהנושאים שלמדנו, אולי באו ללמד אותנו משהו. נכנסנו לזום שלוש פעמים בתוך רבע השעה הראשונה, בשלושה לינקים שונים, כל פעם מישהו אחר נותר מחוץ לאפשרות השיחה, ולא וויתרנו, לבסוף הצלחנו להתכנס יחד!

שמענו מהתלמידים על חזרות לשגרות מתונות, ועל שמחה בהן, בתוך הלחץ והקושי של הימים האלה.

בפילוסופיה פתחנו נושא חדש-ישן, הצבנו לצד ה״ארטה״ – הסגולה הטובה, ההצטיינות האנושית בעיצוב האופי הטוב ובהשכלה וחוכמה - עליו דיברנו בתחילת השנה, את ה״מוירה״ אלת הגורל (בדרך כלל מוזכרת כצוות של שלוש אחיות), או את ״פורטונה״, אלת המזל במיתולוגיה הרומית. ההצבה הזאת היא במילים פשוטות יותר – היחס בין מה שתלוי בנו לבין מה שלא תלוי בנו. מה שתלוי בנו בעולם היווני הוא ה״ארטה״. ומה שלא תלוי בנו יכול להיות גורל או מזל. דיברנו על ההבדל בין לתפוס את מה שלא תלוי בנו כגורל או כמזל. עלה עניין הכוונה – האם מישהו מתייחס לכוונות שלנו (גורל) או שהדברים שעוזרים או מפריעים לנו הם מקריים (מזל)? אחרי שהסתבכנו קצת עם הבנת והסברת השאלה על היחס ביניהם, שאחד מניסוחיה, על בסיס פילוסופית ששמה מרתה נוסבאום, היה ״כמה מזל דרוש לנו כדי לחיות את החיים הטובים ובעלי הערך הגבוה ביותר לאדם?״, פנינו לאתיקה של אריסטו לעזרה.

אריסטו קובע כבר בתחילת האתיקה, שהדבר שאנחנו מקווים לו בחיינו, התכלית של כל התכליות, הוא האושר. בסוף הספר הראשון הוא מעלה את השאלה מה מקור האושר - האם הוא מושג ״על ידי לימוד, הרגל או אימון כלשהו מסוג אחר, או... ניתן לאדם לפי גזירה אלוהית... או... בא לו במקרה.״ אריסטו בוחן אפשרות נוספת – האושר הוא  ״הפרס שהאלים שומרים לו לאדם על סגולתו הטובה והצלחתו של זה... זאת דרך טובה יותר להשגת האושר משלזכות בו דרך מקרה... להפקיד לחסדי המזל את החשוב ונאה מכל, תהא שגיאה חמורה מדי!״ דיברנו על ההבדל בין מתנה לבין פרס, ועל היחס העדין שאריסטו מציע כאן בין המאמץ האנושי לבין מה שמחוץ לגבולות השליטה שלו.

אחרי ההפסקה, צפינו יחד בעשר דקות מתוך ראיון של רונית מטלון עם דורי מנור, שמחברות בין המסה שקראנו לפני מספר שיעורים – "שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה" – ובין פרק מתוך הספר 'קול צעדינו' שאנחנו עתידות לקרוא בשיעור הבא. הזכרנו את המסה ההיא, את שפינוזה ואת הנפש המתבוננת בעוצמת פעולתה, וחשבנו לרגע על הדברים של מטלון ביחס לשאלת החיים הראויים שעלתה בחלקו הראשון של המפגש (למשל, בחוש ההומור האופייני לה: "אם אתה רוצה לכתוב או אם אתה לא רוצה לכתוב – כך או כך תהרוס את חייך. מבחינת הפילוג הסטטיסטי זה לגמרי בסדר." דקה 7~) אבל בעיקר והכי חשוב, רצינו לפנות מקום לסבתות כדמויות שעשויות להיות מרכזיות מאד בעלילת חיינו. נמשיך בשבוע הבא.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

מפגש נוסף בזום. כתרגיל פתיחה, הקרנו מספר כותרות של שירים איראניים, וביקשנו מכל חברות הקבוצה לבחור באחת הכותרות ולפתח אותה לפסקה. בטקסטים שנכתבו, בלט השילוב המטריד שבין שהות ממושכת בבית לבין מלחמה שלא נגמרת אף פעם. כך למשל בשיר שכתבה לירון, שבמסווה של שיר ילדים תמים הסתתרה בו גם איזו אימה.

לאחר הפתיחה ערכנו היכרות עם הפילוסוף הבא שיעסיק אותנו - האדון עמנואל קאנט. ערכנו ניסוי מחשבה קצר בדילמה מוסרית, שהבהיר לכולנו את אחת האינטואיציות הקאנטיאניות: לעתים קרובות, התפיסה התועלתנית מחמיצה, לפי קאנט, את מהות המוסר - משום שהיא מייחסת את עיקר החשיבות הערכית למבחן התוצאה, ובכך היא נתונה להשפעות של מזל וצירופי מקרים. קראנו את שתי הפסקאות הפותחות של הנחות היסוד, ואז כל תלמיד רשם שאלה או מחשבה בעקבות הקריאה. הצפנו את השאלות, ללא מענה, ועוד נשוב אליהן בהמשך.

בחלק השלישי חזרנו שוב אל רצ'יטטיב, שאת הקריאה בו סיימנו בשבוע שעבר. לאחר חזרה על תחנות מרכזיות בעלילה, המשכנו לחידון מסכם - עם שאלות שסייעו לנו להמשיך לחשוב על הסיפור. תכננו עוד לעבוד בקבוצות על ניתוח של הסיפור לפי תמות, אבל התחושה המדכאת-כבויה, בשלב הזה של המפגש, הבהירה לנו שעדיף לחכות עוד. הפער ברמת האנרגיות מורגש במיוחד, בקבוצה הזו - הסוערת מאוד בדרך כלל. אם שגרת הזום תמשיך, נאלץ למצוא פיתרון אחר: שיחות אישיות אולי, או שיעורים קצרים בקבוצות קטנות. נחליט עד לשבוע הבא...

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

המפגשים הנוכחיים בזום, בצד הפילוסופי שלהם, מוקדשים לחשיפה לטקסטים מהם יוכלו לצאת לכתיבת עבודות החקר, בהמשך לטקסטים שנלמדו מוקדם יותר השנה; חשיפה ולא קריאה מלאה, מפאת קוצר הזמן ומגבלות המדיום. לאחר שהשלמנו את קריאת הטקסטים הנוגעים לאותנטיות (קירקגור, ניטשה, מונטיין), עברנו לחיבורי אהבה. פתחנו עם אריך ופרום (על אהבה ואהבת אדם), ובשבוע הבא נקרא אצל אברהם השל על הנשגב ואהבת האל (מתוך 'אלוהים מבקש את האדם'). אצל פרום קראנו ודנו בחלק בו הוא מתאר את הנפרדות ומופעי החרדה הנגזרים ממנה, כיסודות מכוננים בקיום האנושי. לאחר שהוא סוקר מספר אופני התמודדות מקובלים עם אותה תעוקת נפרדות (אורגיאסטיים, סתגליים ויוצרים) - אותם סקרתי בעל פה - הוא עובר לדון באהבה כיסוד בלעדי לכינון חוויות איחוד שמבקשת לתת מענה לבור הנפרדות, ללא מחיקת אף אחד מן הסובייקטים המעורבים. זהו טקסט שנכתב במחצית המאה ה-20 ועדיין מרגיש רלוונטי לחלוטין לחוויה החברתית-נפשית המודרנית, ונדמה לי שהוא גם דיבר אליהם במידה רבה. השלמנו את מהלך הפריסה, אך לא הספקנו ממש לגעת בבעיית האהבה, לפי פרום. לשם יגיעו מי שיבחרו להעמיק בטקסט לקראת הכתיבה. בחלק השני של השיעור המשכנו את הקריאה באגדת הסופר, מסוף פרק ג' ועד פרק ו'. התבוננו במרים הניגשת בצעד מהסס לרפאל ו"חורגת" את המחיצה המפרידה ביניהם – צעד שאמור להיות פעוט כל כך בין בני זוג נשואים, אבל ביניהם מעלה מייד סומק, בושה ובהלה. מהמרחב הביתי עברנו להביט מסביב לבית, שם כל הטבע מתארגן סביב "תורת הבית", "חוק הבית": רק חיות כשרות וטהורות סובבות את הבית, וגם עופות השמים הנודדים מקשרים בין הבית הגלותי לבין ארץ ישראל, בהתאמה מדויקת לקצב קריאת פרשות השבוע – מפרשת "כי תבוא לארץ ישראל" (המרמזת ברכות לצד קללות שעוד יבואו) ועד לקריאת שיר השירים בפסח.

בפרק ד' ראינו כי הבית נוהג בכזאת טהרה יתרה, עד שנדמה כי כל יום הוא יום שבת. מצב השבת, ה"שביתה" – אינו שביתה מעבודה או מעבודה קודש, אלא שביתה ממצבי החול הפשוטים, מהפעולה הגופנית, מכל מה שאינו אדוק. נזכרנו גם בהופעה החוזרת של הפועל ע.צ.ר לאורך הסיפור (עצר את רחמה וכו'). השביתה והעצירה חוברות למצב גופני, אינטימי, זוגי – עצור. ותהינו כיצד אפשר לדון ב"מעצור" בהקשר של אהבה ושל אותנטיות בכתיבת עבודת החקר.

התוודענו גם למפגשים של רפאל ומרים עם אנשי הקהילה הבאים לבקרם – וכיצד שניהם מבטלים את צרכיהם וכבודם בפני אחרים. ובפרט, הזכרנו קצת את ענף הערבה של מרים, שאמור להוות סגולה לפריון, אבל בינתיים מתכסה בקורי עכביש – והיא מוותרת עליו עבור נשים אחרות. בפרק ה', "כשכלו כל הקצין", מרים מתחננת לרפאל שיכתוב ספר תורה גם עבורם, כסגולה לילדים. היא עומדת לפניו בהרמז די מפורש כאסתר בפני אחשוורוש, מה שגורם לנו כמעט לצפות כי מובן מאליו שיענה לה "עד חצי המלכות". אולם רפאל נוטל "ראשה של מרים ונתנו על ארכובותיו ונתן עיניו על עיניה ופניו על פניה ופיו על פיה" – ואומר לה לא. מתוך הקרבה הפיזית החריגה הזאת בסיפור, מרים עושה תנועה פיזית כה קטנה, שמעידה על תנועה פנימית (נפשית) עצומה: היא משקיעה את עפעפי עיניה. בפרק ו' הקצרצר, מרים חולה ומתה. ותהינו כיצד אפשר לדון במעצור / שביתה / השהייה - בהקשר של אהבה ושל אותנטיות בכתיבת עבודת החקר.