מכללת אורנים 20.04.2025

שבוע 22 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן

עסקנו ברעיון חיי חקירה – האם ומדוע לחיות חיי חקירה, כיצד עושים זאת, ומה אני מבקשת או מבקש לחקור בנקודה הזו בחיי. כל תלמידה ותלמיד חשבו על השאלה שבחרו לעבוד עליה בכתיבת המסה וחיברנו בין התהליך האישי הזה לבין האידיאל הרחב יותר.

חיברנו בין הנושא לבין נאום ההגנה של סוקרטס, שעמד במוקד העבודה שניתנה לפני החופשה, וחשבנו יחד כיצד דמותו של סוקרטס יכולה להאיר את הדרך של כל אחת ואחד מאיתנו במסע הכתיבה – כאדם הבוחר לעמוד מול החברה מתוך נאמנות לשאלה הפנימית שמנחה אותו. דיברנו על כך שלסוקרטס לא היו תיאוריות רבות אלא כמה עקרונות פילוסופיים ממצים שעל פיהם הוא חי. מי שרצתה יכלה לבחור ציטוט מתוך הנאום, להסביר אותו, ולומר כיצד העיקרון שבחרה יכול לעזור לנו בחיים או כבר עזר לה בעבר. הבהרנו סופית מדוע לדעת סוקרטס חיים ללא חקירה אינם ראויים, ותמיד הכל מתחיל ונגמר פשוט בחקירה ובידיעה שאנו לא יודעים. משם עברנו להבהרה של הסיבות שבגללן אדם טוב לא יכול להפגע מאדם רע, וכדאי לאדם שאף פעם לא יגרום עוול. ניסינו להבין כיצד הכל מתקשר, וכיצד ידיעת האמת או לפחות חקירתה מתקשרת בחירות האדם. קישרנו את זה לתקופתנו המתוסבכת והמתסכלת, והדגמנו שבימים כאלה, לפחות חקר האמת, וניסיון להגיע למקורות אמינים, החתירה לחשוף את האמת ולנפץ זיופים ושקרים הם סוג של התעקשות על האמת כחירות וסירוב לחיות על אוטומט. בזאת סיכמנו את הנושא, מתוך תחושה שדמותו של סוקרטס תמשיך ללוות אותנו. 

לאחר מכן עברנו למסות האישיות שלנו. הזכרנו את ההנחיה לבחירה של מקורות חיצוניים ותתי-שאלות שיעמיקו את המסה. פנינו למסה "מתי גיליתי שאני שמנה" של בכל סרלואי שנשלחה לקראת חופשת פסח וניתחנו יחד את המבנה שלה. קראנו את שירה של יונה וולך שמונח בתחילה ובמיוחד במשפט הפתיחה "גופי היה חכם ממני" וראינו כיצד הוא מקפל בתוכו את האמירה של המסה שתבוא בהמשך (התלמידים שאלו: האם זה מוטו? האם השיר נחשב כמקור בתוך המסה? היה דיון מעניין ונדמה לנו שהם הבינו כיצד שיר גם הוא מקור חיצוני שמסייע בחקירה). זיהינו את המעבר בין האישי לכללי, בחנו כיצד שילבה מקורות ואיך חיברה ביניהם. התבוננו בטקסט ככותבים וכותבות – מתוך מטרה ללמוד על מלאכת "התפירה".

התפזרנו לזמן כתיבה אישי עם משימה: ללטש את המעבר בין קטע הפתיחה האישי לבין אחד המקורות, אחת התחנות, שכל תלמיד.ה הגדיר.ה לעצמו מראש. בשבוע הבא הם כבר יביאו את שני הקטעים הללו מודפסים, כדי שנוכל להעניק משוב אישי ממוקד על ההתקדמות - כאשר ההגשה וסוף השנה כבר נראים באופק.

בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין

אתמול הוקדש השיעור כולו לשפינוזה. פתחנו עם תזכורת מבואית, כי כבר עבר כמעט חודש מאז השיעור האחרון שעסקנו בנושא, עמדנו על המוטיבציה של שפינוזה, תפיסת הכוליות, על יסוד המחלוקת שלו עם דקארט, על ביקורת הדת ומחשבת הגאולה. בדרך גם עברנו דרך מושג העצם על תאריו ואופניו. כל זה היה בגדר הכנה לעיסוק של שפינוזה בבעיית הגוף-נפש (שאיתה נפרדנו מדקארט). אלא שכבר המבוא לא היה פשוט עבור חלקם, כך שהמשך הדרך, או המשך החלק הראשון של השיעור עברו לא בקלות. לטובת הכניסה לשאלת הדואליזם-מוניזם, קראנו שיר של דליה רביקוביץ' (בגד), על מנת לנסות ולחדור את שאלת היחסי פנים-חוץ. קצת חששתי מזה, כי אני לא מורה לספרות, ואכן הקריאה לא נסקה לצערי, אלא שימשה יותר כהפוגה מהתכנים הרעיוניים. המשכנו עם שפינוזה. חוויתי פער ניכר בין מידת העניין שאני מגלה בו, לבין מידת המעקב של התלמידים, לא כולם. כנראה שמפגש שכולו פילוסופיה, בכיתה משולבת, ולקראת סוף יא' זה דבר שצריך לגשת אליו בצורה קצת יותר מפוכחת מכפי שעשיתי. בחלק השני המצב השתפר, עם המעבר לעיסוק בשאלת הרצון. התחלנו מהגדרת החופש אצל שפינוזה (חלק א', משפט 7), ולאחר מכן עם ההבנה שהיישות היחידה שהגדרה זו חלה לגביה היא אלוהים עצמו. הדחייה הגורפת של חירות האדם (שהודגמה דרך מכתב שכתב לעמיתו שולר) והמשמעויות שלה עוררו סופסוף את הדיון שייחלתי לו. הם השכילו לזהות את שאלות האחריות והמוסר שמתעוררות בעקבות ההבחנות האלה. ניסינו להבין מה הטעם שיש בשיפוט מוסרי, או בתגובה לעוול, אם עצם העוול, וכן התגובה אליו, הם בגדר הבלתי-נמנע שסיבותיו חלקן ידועות ואחרות לא. ניסינו לחלץ את ערכו של הטוב בעולם הדטרמיניסטי ששפינוזה משרטט, ולבסוף, הצעתי את פתח הגאולה של שפינוזה, היציאה מהשיעבוד העצמי וההתמסרות של האדם הסופי, אל היש הכולי והאינסופי. הנקודה הזו האחרונה, עולה יפה בסרט שהוקדש לו בסדרת ה'עבריים', בו נצפה בעוד שבועיים. 

בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד

התחלנו את עונת החזרה לבגרות. הצגנו בקצרה את התכנית למפגשים הקרובים ועברנו מיד ללימוד: פתחנו בחזרה על אתיקה, באמצעות דיון במהות התחום. המשכנו לבחינה ביקורתית של טיעונים רלטיביסטיים, בכדי לשאול מראש האם תחום הדיון כולו איננו עקר. כשהסכמנו, בערך, שיש איזה טעם בדיון הגיוני ביסודות המוסר - עברנו לבחון את העמדה התועלתנית.

שבנו וקראנו פסקאות מרכזיות מתוך הטקסט של מיל, תוך היכרות עם מאפייני היסוד של התורה ועם הביקורות השונות בפניהן מבקש מיל להגן על תורתו. הדיונים לאורך החזרה היו סוערים כבפעם הראשונה - הקבוצה זכרה יפה מבין הטענות, ועתה, בוגרת יותר, גם הביקורת הייתה חדה יותר.   

כשסיימנו את הדיון בתועלתנות יאיר אמר, צריך סיפור משוגע. אכן, משום מה בחרתי סיפור משוגע שאני מאד אוהבת – קראנו את 'סיפור' מאת אורלי קסטל בלום. הקראנו בקול והתחלנו לברר מה יש בטקסט המשונה והמצחיק הזה.

שאלתי מה מאותת סיפור שנקרא סיפור, עדן הציעה שהוא בעצם מצביע על העדר שם מסוים ויולי הציעה שהוא ארס-פואטי.

התעכבנו בפתיחה, שהיא כולה ארס-פואטית, מעין הקדמה למהו הסיפור הזה שאני הולכת לספר לכם ומה אפשר או אי אפשר לעשות איתו. ראינו שכבר משפט הפתיחה הוא מפתיע וסותר את עצמו.

ביקשתי שיתארו בלשונם את הסיפור עצמו, זה שאחרי הפתיחה – וראינו שיש כאן סיפור על איש אחד עני, שמן ורעב שהולך בגשם, נכנס לבית קפה ונתקל בתופעה לא סבירה: בשולחן סמוך יש עיתון פתוח, ניצב, כאילו מישהו קורא בו, אבל מסתבר לו למרבה חלחלתו שאין מאחוריו אדם קורא.

עכשיו, לאחר שהסכמנו שיש כאן סיפור, שאלתי איך הוא כתוב וראינו שהוא דומה לסיפור על פה; הוא כתוב בלשון דיבור לא תקנית שיש בה חזרות ודיגרסיות ולמספרת יש כל הזמן מה לומר על מה שהיא מספרת. שמנו לב שהיא נוטה לתאר פרטים רבים ושוליים, או לא רלוונטיים, שהיא מרבה לסתור את עצמה, שהיא מנמקת דברים בצורה מגוחכת והופכת את הנימוקים, את עצם הנימוק, לבדיחה. עוד ראינו שהיא מפרקת טענות/אמירות מוכרות, למשל היא עושה ווריאציה על הקוגיטו של דקארט ומכליאה אותו עם הצירוף כלכלה חופשית ומייצרת אמירות אבסורדיות ומזהירות. הסכמנו שזאת כתיבה פארודית, שמגחיכה ומבקרת טענות/תפיסות/מוסכמות/משפטים מוכרים ורווחים וגם את עצם המושג סיפור. שאלתי איזו ביקורת יכולה להשתמע מטקסט פארודי שכזה, הם בעיקר הדגישו שזה סיפור חסר פואנטה. הצעתי שיש כאן ביקורת על חברה מנוכרת, שאיבדה את אנושיותה, ושיש קשר בין צורת המסירה המפורקת הזו לבין העולם שהיא מתארת.

התעכבנו על הסיום של הסיפור שעורר עניין רב ונראה כמו סיום נוסחאי מודבק, שמציע מרגוע מסוים לסיפור חסר מנוחה. 

היה לנו מעט זמן ובעצם לא הספקנו הרבה אבל הם זיהו את העיקר, צחקו ואהבו את הסיפור.