זה מה שהתרחש בראשון בקמפוס אורנים של בית החינוך שלנו:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
עבור אריסטו תכלית האדם היא להיות מאושר. אבל מהו האושר הזה? בדיון על מושג האושר האריסטוטלי בשיעורים האחרונים עלו שאלות ביקורתיות על האופן שבו אריסטו תופס את האושר, כתכלית שהשגתה היא באמצעות התבונה.
אתמול עסקנו – בלי עומר שחסר - בשאלה איך מתואר האושר בספרות. הכנתי אסופה של יצירות מודרניות שעוסקות באיזשהו אופן בשאלה מהו אושר – שני סיפורים קצרים מאד: הסטודנט מאת אנטון צ'כוב ואושר סמוי מאת קלריס ליספקטור ואנתולוגיה קטנה של שירים שכותרתה "קוראים לזה אושר כי שמו לא יודעים אל נכון" (יוכבד בת מרים) וכלולים בה שירים מאת נתן זך, יהודה עמיחי, רוני סומק, חדווה הרכבי ורחל חלפי.
פתחנו אם כן בשאלה שהדריכה אותנו בקריאת היצירות: באיזה אופן מופיע בהן מושג האושר, מהו כולל, איך משיגים אותו, עד כמה הוא מוכר לנו, ומה בינו לבין מושג האושר של אריסטו.
התחלנו בהקראה משותפת של הסיפור של צ'כוב, הסטודנט. היה קושי מסוים בהבנת השפה אבל התגברנו עליו. וצריך היה לומר כמה דברים על הברית החדשה והבשורות וסיפור היחסים בין ישו לפטרוס, אבל האנושיות של דמותו של הגיבור הפציעה מבעד למרחק מהעולם המתואר בסיפור. ניסינו להבין מה גורם לו לעבור תוך שעה קלה מהתחושה המדכדכת שהחיים לא היו טובים מעולם וגם לא יהיו טובים לעולם לתחושה של אושר ושמחה גדולה והכרה שהאמת והיופי מכוונים את חייהם של בני אדם מאז ועד היום. העלנו כל מיני מחשבות על האופן שבו מחווה פשוטה של מפגש אנושי והעלאה של סיפור מהברית החדשה שנוגע לליבן של כל הנפשות הפועלות מעורר רגש ותחושת קרבה. ועוד חשבנו על אופיה המשתנה תדיר, הבא והולך והשברירי של תחושת האושר שהסיפור מתאר, ושאלנו האם יש בזה אירוניה דקה כלפי מושג האושר והאופן שבו בני אדם נוטים להחזיק בו. הדיון היה מלא בתובנות יפות מאד.
לאחר מכן עברנו לשירה. הקראנו בקול שיר אחר שיר, ושוחחנו על כל אחד מהשירים ועל האופן שבו מופיע בו מושג האושר. היה לי חשוב שנקרא את כולם, גם אם לא נעמיק לקרוא בכל אחד מהם. ראינו איך האושר מסויג ומוטל בספק בשירו של נתן זך, ואיך הוא מופיע כדימוי קלישאי בשיר של רוני סומק, דימוי שעובר מין מימוש מפתיע. ועוד ראינו איך הוא מופיע בשיר אהבה של יהודה עמיחי שמתאר יחסי זוגיות בפעולות חשבון. עצרנו לרגע מהחיפוש אחר האושר, ובררנו מהי מטאפורה ואיך היא בנויה, והצגתי סוג מסוים של מטאפורת שנינה שנקראת קונסיט. ראינו שהשיר של עמיחי מבוסס על קונסיט והתפעלנו איך הוא מצליח לרתום את ארבע פעולות החשבון הבסיסיות לתאור החיבור וההתחסרות, הכפל והשברים שביחסי אהבה, ובתוך זה האושר הוא מצב אחד בין מצבים משתנים. בשיר של רחל חלפי מצאנו תמונה אחרת לחלוטין של אם ובנה הישן בשעת לילה ואת הצירוף כמעט אושר, ובררנו למה כמעט. ולבסוף קראנו את שירה של חדווה הרכבי ילדה מאושרת מאד וניסינו להבין את דמות הילדה המאושרת הזאת. דיברנו על הדימוי של הילדות כמאושרת ועד כמה הוא רווח ומוליך שולל, ועד כמה הוא משאלת לב של מבוגרים. ראינו איך השיר חושף אט אט את האם הלא אמינה הזו, שחוזרת ומתעקשת לומר שילדתה היתה מאושרת על אף שהיא הולכת ומסגירה את זה שהיתה ילדה נוחה לצרכיה, ואיך היא מתגלה לקראת סופו של השיר כאם מזניחה ומכחישה, שמתעקשת לשכנע את עצמה ואת נמעניה שהילדה שלה היתה מאושרת. מאד.
לא הספקנו לסכם את הדיון שהיה מלא במחשבות, ולא הגענו לסיפור של ליספקטור ונמשיך בשבוע הבא. אבל, לסיום, נטע ואביגיל הקריאו כל אחת שיר שנזכרו בו תוך כדי הדיון, והרחיבו את האנתולוגיה.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
הפגישה אתמול התחילה בהצגת ציפיות לגבי שנה הבאה, שנת בגרות, לאחר מכן פנינו להקמת טבלה של עבודות החקר לשנה הבאה, ישבתי עם התלמידים שהגיעו, למרות בגרות בתנ"ך, כדי לגבש נושא. לאחר מכן הצגתי לתלמידים את מודל האדון והעבד של היגל כהכנה לצפייה בסרט 'פיגומים' של מתן יאיר. צפינו לאחר ההפסקה בחלק משמעותי מהסרט ונסיים לנתח אותו פילוסופית בשיעור הבא.
בכיתה יא' של יעל אבוקרט:
הגענו לכיתה באווירת סוף שנה, שוב היו כמה נעדרות עקב בגרות, ואני שמה לב בכבדות כזו שאופפת אותן, עם כל הרצון הטוב שיש להן, הן פשוט בכבדות הזו. אז ספרתי להן כמה דברים בקטנה על יוון וחילקתי להן את הסימניות של הפילוסופים שקניתי להן באתונה. זה העיר אותן בשניה, והן שמחו מאוד. אבל אחר כך חזרה העייפות.
המשכנו ללמוד את משל המערה, בתקווה שבשיעור הבא נעבור נושא, ( לא צלח). עשינו מעין חיבור נוסף שהתבקש מצידן בין מטאפיסיקה אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה וראינו איך אלה באים לידי ביטוי במשל המערה. חיברנו שוב בין שלושת המשלים של אפלטון. דיברנו על תהליך היציאה מהמערה, תהליך שהוא פיזי ו"נשמתי" מנטאלי ונפשי. שוחחנו על אפשרות של הארה וידיעה בחיים, ועל האחריות של מי שבאמת ראה איזה אור, הבין איזו אמת, ללמד ולחנך אליה באופן שיניב פירות. כשאדם בא בטענה שהוא "מואר", ובאופן שהוא מנותק מהאחרים סיכוי שלא יקשיבו לו, וגם יחשיבו אותו כמשוגע. אדם חכם שגדל במערה ועבר תהליך ארוך ומפרך, ויודע וזוכר כמה הוא קשה צריך לפנות לאנשים שרוצה לחנך עם כבוד והבנה לשלב ולמציאות בהם הם נמצאים. היציאה מהמערה היא לא הוספת ידע, אלא ממש התקדמות ממציאות אחת לאחרת. בשורה מנותקת של מציאות אחרת, "מוארת יותר" עבור אנשים שנמצאים ב"חשכה" אם באופן פיזי ואם הכרתי, יכולה במקרה הטוב לא לעבוד ובמקרה הרע לעשות נזק. מחנך צריך להפנות את האדם המוכן לעשות דרך כלשהי, הפניה פיזית לכיוון האור עם סבלנות לעלייה תהליכית בדרגות ההכרה. וזה גם עונה לשאלה איך נבחין בין כל מטיף שטוען שראה את האור למחנך או המנהיג החכם. בנוסף, התלמיד עושה את הדרך בעצמו, וחווה אותה עד שאולי יום אחד ירד לו איזה אסימון, המחנך הוא רק מכוון. ותמיד עם כבוד למקום שהתלמיד נמצא בו.
אחר כך הדגמנו כל מיני מצבים של יציאה מהמערה, לא גרנדיוזיים, ברמת "לחזות באידיאה" אבל שנפל לנו איזה אסימון ושינינו אורח חיים ממציאות אחת שהיינו בה לאחרת. הבחנו בין "סתם תהליך אישי" שיכול להיות מפתח ואמיץ לעומת יציאה מהמערה.
למשל אם הן הדגימו על "יציאה מהארון" שזה תהליך אותנטי חשוב אבל לא יחשב ליציאה מהמערה, כי זה מקרה של אומץ פרטי לראות את האמת שנכונה לגבי אדם ספציפי. לעומת למשל אם מישהו חוזר בשאלה (בהנחה שאתאיזם הוא האמת) אז השקר לגבי אלוהים והאמת לגבי חוסר אלוהים נכונים לגבי כולם רק שהאדם שיוצא מהמערה הוא זה שעושה תהליך לגלות אותה. סייגתי כמובן שלצורך העניין אם האמת היא שיש אלוהים ומישהו בחברה חילונית חוזר בתשובה זה גם יכול להיות דוגמא ליציאה מהמערה. עוד דברנו על כך לפי אפלטון חיפוש האמת חייב להיות כרוך בטוב, וככל שנצא מהמערה כך נסבול פחות בעולם, ברמה אישית וחברתית. נתנו על כך דוגמאות. לקראת סוף השיעור הקדשנו זמן לנושא החשוב שבער בהן: מה נכתוב על חולצת סוף שנה שלנו... על כך עוד נתכתב בוואטסאפ כי בסוף נגמר הזמן.
בכיתה יב' של יונתן דיין:
מחזור יב המסיים, ביקש באופן ספונטני להצטרף ליום הפתוח של המחזור שבפתח, וכך קיבלנו יום פתוח עם קהל אוהד ופאנל מפואר של תלמידי י, יא ויב שסיפרו בשבח התכנית וריגשו (לא רק אותי).
בחלקו השני של המפגש התמקדנו בסוגיות נקודתיות שדרשו חידוד לקראת הבגרות בשבוע הבא. תחושתי הכללית היא שהכיתה מוכנה לבגרות, וציוני המתכונות שיקפו את היכולות ומידת המסירות של התלמידים והתלמידות. הפתעות, במידה שהיו, היו לטובה. נקווה שכך יהיה גם בשבוע הבא
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
את המפגש אתמול הקדשנו לפיגמליון. לאחר יישור קו בנושא המיתולוגיה היוונית ואזכורים של מיתוסים שהם כבר מכירות או קראו בעבר, קראנו את הטקסט. שוחחנו על אמנות, יופי ואהבה, כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפור.
שאלנו האם אידיאל היופי הנשי עדיין מפוסל ומעוצב על ידי הגבר, ומהי בכלל רלוונטיות המיתוס לימינו.
המשכנו בתרגיל כתיבה (בעקבות רעיון והמלצה מצוינת של ד"ר רתם וגנר!). חלק מהתלמידות בחרו להמשיך את המיתוס, חלק מהן בחרו לכתוב את המיתוס מחדש תוך שהן רשאיות לשנות את מערך יחסי הכוחות כראות עיניהן.
הבנות שיתפו בטקסטים שכתבו, לשמחתי רובן בחרו לשתף וכבר שומעים פחות ופחות הקדמות התנצלות נוסח "לא יצא לי טוב"... בכיתה נוצרת אוירה פתוחה ולא שיפוטית וזה משמח מאד.
את השיעור השני הקדשנו ל"פיגמליון" של ברנרד שו, קראנו כמה חלקים נבחרים מהמחזה וצפינו בקטעים נבחרים מהסרט "גבירתי הנאוה". היה מעניין לבחון את היצירה לאור המיתוס והדיון שהתפתח היה פורה ומסקרן.
Comentarios