מכללת אורנים 24.05.2026

שבוע 28 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

יש מחוות יומיומיות־חגיגיות כאלה: להגיע לכיתה עם שקיות של פופקורן (תודה לנגה!). כל שקית תובעת המתנה דרוכה של שלוש דקות ליד המיקרו, להשגיח שלא יישרף. מתי זה היה שביקשנו לכתוב במשך שלוש דקות ברצף זיכרון שעולה בנו? ריח של שקית פופקורן קנויה לא מזכיר שום דבר חוץ מריח של שקית פופקורן קנויה, אבל איזו התרגשות והכרת תודה שהיא מעוררת.

צפינו יחד ב"שמש נצחית בראש צלול" שסלל לנו עוד נתיב לעסוק בזיכרון – דרך המשאלה לשכוח. חוויה מותחת לנחש מה חולף בראשם של תלמידות ותלמידים צעירים הצופים יחד בסרט באורך שעתיים על זוג אנשים שמבקשים לשכוח זה את זה בעזרתה הממוסחרת של מרפאת "לקונה בע"מ" (עומסים כבדים נרשמים בה סביב חגים ומועדים, ובדיוק אז פג תוקפה של ההנחה). שם הזיכרונות מתויקים במסודר בתיקיות, והזיכרונות הגנוזים מוקלטים באמצאות קסטות (אתם יודעים מה זה? כן! ראינו בסרטים!). אלא שהסרט ככלל עשוי בלאגן גדול של זיכרונות, התבהרויות למחצה, חזרות בזמן והתערבויות של תודעה, וניסיון בכל זאת להתנגד לשכחה הכביכול מיוחלת.

אחרי הסרט נותר לנו זמן קצר יחסית לשיחה, שהפכה במהרה דחוסה ונלהבת. עשינו קצת סדר, כדי להצליח לדבר. אחר כך הגיעו שלל תובנות על פרטים קטנים וגדולים. דיברנו (בלי לפרט) על זמנים ורגעים בחיים שהיינו רוצים לשכוח, ולו בשל המבוכה שהם מעוררים; ועל האופן שבו הזיכרונות הללו הופכים אותנו למי שאנחנו, גם אם הם לא אנחנו. הצענו: הסרט מזמין להתבונן בעמדה רחומה יותר בזיכרונות הלא רצויים דווקא. ואז החלה להישמע בכיתה ההתקוממות על עצם הנסיון למחוק, ועל הפאסיביות הנרכשת של המטופלים בסרט. עסקנו ברצון לקנות מחדש אחיזה בזיכרונות שמעולם לא היו בשליטתנו. חשבנו לעצמנו שזה אחד הדברים החשובים שמזמנת הכתיבה, והסתקרנו – מה תביא. 

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

את חלקו הראשון של השיעור העבירה מיכל שלו, שהביאה איתה את "הוראות לעלייה במדרגות", סיפור קצר של חוליו קורטאסר. פעולה כל כך פשוטה ואוטומטית, שמתפרקת לאלמנטים מפתיעים החל ממשפט הפתיחה, "כולנו ודאי שמנו לב שלעתים קרובות הרצפה מתקפלת...". התעכבנו על פעולת ההזרה, עם ההגדרה של שקלובסקי ורקע קצר על התקופה ועל הפניית תשומת הלב לבסיס הצורני של השפה והצורך "להחזיר לאבן את אבניותה". כמה מאיתנו הכריזו שאולי מעכשיו הפעולה הזאת תזכה לתשומת לב אחרת, וגם התנסינו בעצמנו בניסיון להסביר פעולה פשוטה (כמו שתיית מים) למישהו שלא מבין את השפה. אחרי דיון ער, כתבנו בעצמנו הוראות לפעולה מסוימת. דנה, למשל, כתבה "הוראות לביצוע תרגיל כתיבה אינטואיטיבי" - "כתיבה אינטואיטיבית היא כתיבה שנכתבת ברצף מבלי לעצור לחשוב מה תהיה המילה הבאה שנכתבת. אין לתקן שגיאות, כי לפי הכתיבה האינטואטיבית אין דבר כזה שגיאות מתוך ההבנה שלא נקבע משהו נכון או לא נכון...". 

בחלקו השני של השיעור עברנו להובס ולניסוי המחשבה שהוא מציע - מצב הטבע. נדמיין מצב שבו אנשים חיים בלי חוק, בלי התארגנות חברתית, בלי מדינה. יהלי אמרה שזה יהיה אסון, שאנשים יעשו דברים בלתי נתפסים. נורי אמרה שאם כל אחד לבד זה יהפוך אותנו לחיות טורפות. הילה אמרה שגם כיום יש אלימות והרג, למרות החוקים, אבל בהיעדר חוקים סוף העולם יבוא מהר מאוד. אלה הציעה שאולי מתוך שעמום או צורך ייווצר משהו משותף, אסון או סדר אחר, כי כבני אדם אנחנו לא יכולים לחיות לבד. 

קראנו קטעים מפרק 13 ב"לויתן", שם פורס הובס את משנתו. "בני האדם שווים. מטבעם". אבל השוויון שהוא מצביע עליו הוא מצב שבו אף אחד לא חסין מפני אחרים והתוצאה היא מצב של חוסר ביטחון שמוביל למלחמה, למלחמת הכול בכול. במצב כזה אין עבודת אדמה, אין בנייה ופיתוח, אין אמנות, אין ספרות, אין חברה... מה שיש הוא קיום הישרדותי אלים. בדיון הסוער שהתפתח עלה "בעל זבוב", וגם המצב כיום... דיברנו על אתיקה חוזית, בהינתן שבטבע אין מוסר וצדק, הם קורים כשאנחנו מתאספים וקובעים חוקים כדי שנוכל לחיות ביחד כחברה. המחיר, לפי הובס, הוא ויתור על חופש. נעמי שאלה, ובצדק - אבל איזה מין חופש מתקיים במצב הטבע? שאלה שתוביל את המהלך שלנו בשיעור הבא. 

סיימנו עם תרגיל כתיבה קטן של חזרה למצב טבעי, של בעל חיים שאני נרתע.ת/סולד.ת/פוחד.ת ממנו - אבל מנקודת מבטו. הילה פתחה ב"הגבר המצוי יצא מהבית, לא מודע לריחו". אילה כתבה על ג'וק שמתרוצצת בקירות הבית של אילה. אמיתי - על רגל מספר 348 שנמחצת על ידי כפכף ועל החלום של מרבה הרגליים לקום בוקר אחד ולהיות בעצמו כפכף. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

אתמול פגשנו חצי כיתה לשיחות הגנה על עבודות החקק שכתבו  ישבנו כ 15 דקות עם כל תלמיד/ה ושאלנו על תהליך העבודה ושוחחנו גם על הדברים שחשבנו שאפשר היה לעשות יותר טוב, שייקחו לתשומת ליבם ואולי בהמשך דרכם האקדמית יזכרו ליישם.

ניצלנו את השיחות גם לסכם באופן אישי את שלוש השנים שעברנו יחד. זאת הייתה הזדמנות מצוינת לשמוע על החוויה שלהן ולא פחות חשוב לתת משוב וחיזוק לכל המתמידות, שהקפידו להגיע וגם לקחת חלק פעיל בדיונים. הסבב היה מאוד טוב, השיחות מעמיקות ומשמעותיות לנו ולהם, להן, כך אנו מאמינים.

 /