המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
במפגשנו אתמול התחלנו עם ממלכת התכליות של אריסטו. דברנו על האופן ההיררכי שבו נתפסות התכליות השונות, כאשר בראש הפירמידה נמצא הטוב העליון, המזוהה עם האושר. מהו האושר על פי אריסטו? מהו הדבר הזה שאליו שואף ומתמצה הכל? בקשנו לפתוח בפני הכיתה את האפשרות להבין אושר לא כהנאה ולא כשמחה, אלא כמיצוי הפוטנציאל האנושי ומימוש היעוד האנושי. לאט לאט ההבנה של הדבר חלחלה. אם באמצעות דוגמאות ואם באמצעות חידוד ההבחנה בין פרשנות פסיכולוגית מודרנית לבין מחשבה פילוסופית קדומה.
לאחר החלק המבואי הזה, חילקנו את הכיתה לשתי קבוצות במטרה לנהל דיבייט סביב סוגיית האושר כ"תכלית העל" של האדם. קבוצה אחת נתנה שני טיעונים לתמיכה וחיזוק התפיסה האריסטוטלית והקבוצה השנייה הציעה רעיון אחר, במקום האושר, כתכלית על. הטענות שטענה הקבוצה הראשונה היו א. התפתחות אישית (פיתחנו את זה גם לכיווניים ספרותיים - מטמורפוזה) ב. חוסן רגשי (הטענה היתה שעל פי תפיסת האושר האריסטוטלית, אדם יכול להגיע לרווחה ומימוש כמעט במנותק ממצבו הרגשי-נפשי). הרעיונות שהביאה הקבוצה השנייה, כחלופה ל"תכלית העל" האריסטוטלית היו רעיון שימור החיים עצמם (עקרון שימור המין, או הקונאטוס) ורעיון התהילה (השארת חותם היסטורי). לאחר דיבייט סוער ומהנה כבר לא נותרו כוחות לקריאה של סיפור חדש (תיכננו לקרוא את מהתלה של צ'כוב). במקום זה חזרנו אל התרגיל מהשיעור הקודם, בכתיבה יצירתית, ותלמידים שלא הספיקו להקריא לפני הכיתה קראו את מה שכתבו וזה היה מרגש מאוד. התלמידים הביעו רצון לכתוב שוב ולכן נתנו משימת כתיבה נוספת לסיכום המפגש: האושר שלי. מתי חוויתי אושר? האם אני מאושרת? מהו אושר? הספקנו לשמעו כמה קטעים יפים: זיכרון ילדות, שיר, קטע הגותי קצר. המפגש הסתיים בתחושה של סיפוק ובעיקר שמחה של יונתן ושלי על כך שהכיתה מאוד ערנית, התלמידים משתפים פעולה, נלהבים.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
פתחנו בתזכורת קצרה של חומרי השיעור האחרון, שבו פרסנו מבוא קצר למודרניזם כרקע לאקזיסטנציאליזם.
חזרנו ל'לפני השער' של קפקא, שהתחלנו לקרוא בו לפני שבוע ולא סיימנו.
העלנו שאלות על הסיפור – מהו החוק? מה זאת אומרת שאיש הכפר הולך אל שער החוק? האם הוא נמצא מחוץ לחוק? והרי החוק הוא פתוח לכל אחד בכל עת? ואם השער פתוח למה יש שומר? ואם הוא נמצא מחוץ לחוק למה הוא מציית לשומר, שמייצג את החוק? איזה יחסים הוא מפתח עם השומר? מה זאת אומרת שהשער יועד רק לו? ומה גורם לכשלונו?
עלו תשובות שונות וטובות, ונשארו כמה שאלות חסרות תשובה. ראינו שדמותו של האיש הכפרי היא מתעתעת, היא גם חזקה וגם חלשה: מצד אחד הוא יוצא כמו גיבור של סיפור אגדה מהכפר שלו אל החוק, כלומר יש לו יעד ויעוד והוא מנסה להגשימו, מצד שני הוא נעמד בשער היעד שלו עצמו ולא מסוגל להיכנס אליו. משהו בו מכשיל את עצמו. עלתה האפשרות שכשלונו של האיש הכפרי נובע מהעובדה שהוא מבקש רשות, כלומר, שהוא נסמך על מישהו אחר ואינו לוקח את הסמכות על מעשיו בידיו.
נניח שהבנו משהו על האיש הכפרי, ומה עם החוק? ראינו שאפשר היה להבין את הסיפור ביתר קלות לו היינו חושבים על חלופות לחוק – אילו השער היה אל החיים, אלוהים, אמת, ושאר ישויות מטאפיזיות גדולות יכולנו לומר שזה סיפור על אדם שמבקש להגיע אל מה שהוא מבין כייעודו, אבל חוק הרי הוא מין דבר אטום ויבשושי. הרחבנו את הדיון על מהו חוק ועדיין נשארנו מוטרדים.
לסיום ציינו שהסיפור ועולמו הסיפורי של קפקא בכלל הוא בין השאר גילום של תפיסה אקזיסטנציאליסטית.
מכאן עברנו ללימוד של שני חיבורים אקזיסטנציאליסטים מובהקים: קטעים מתוך 'האקזיסצניאליזם הוא הומניזם' של סארטר ו'המיתוס של סיזיפוס' מאת קאמי. נתנו רקע קצר וביקשנו מהם ללמוד את הטקסטים בחברותות, לרשום לעצמם את הרעיונות המרכזיים ולהציג את הדברים בדיון משותף לכל הקבוצה.
אמנם הם התלוננו שהטקסטים קשים ובכל זאת כשנאספנו לדיון הם הציגו והדגימו יפה את הרעיונות: החברותות שקראו את סארטר פתחו ברעיון העיקרי: הקיום קודם למהות, ונתנו דוגמאות בעקבות סארטר. לאחר מכן דנו במושג החרות של סארטר, ובאחריות שהוא מטיל אל האדם.
החברותות שקראו את קאמי התקשו יותר להציג את מושג האבסורד שבו הוא דן ובכל זאת בכוחות משותפים נדמה היה שאנחנו מצליחים להבין את מה שקאמי בחר לתאר בצורה חוויתית יותר מאשר אנליטית: ראשית התעכבנו על הפתיחה הדרמטית של קאמי והטענה הפרובוקטיבית שהוא מציג - יש רק בעיה פילוסופית אחת: התאבדות. התחקנו אחר הדיון שלו בסיבות להתאבדות והגענו אל מושג האבסורד. ראינו שבשלב ראשון קאמי מזהה את תחושת האבסורד בפער שבין המשאלות, הרצונות, הרגש של האדם לבין הזרות של העולם. בהמשך הוא מפתח את תחושת האבסורד ומתאר אותה סביב מצבים שונים, שבכולם יש פער בין התפיסה של האדם את עצמו, את הזמן, את חייו, לבין העוינות של העולם. סיימנו במיתוס של סיזיפוס, ובדמותו של סיזיפוס שקאמי בוחר להציג אותו כגיבור האבסורדי ובה בעת מציע לנו לתאר אותו כסיזיפוס מאושר.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
הפגישה אתמול התחלקה בעיקרה לשניים. בחלק הראשון קיימנו דיון מסכם באריסטו והתפיסה הטלאולוגית שלו, בעיקר התעכבנו על דרך האמצע וניסינו להבין לא רק את המידה הטובה כמיצוע בין שתי קצוות של אותה מידה אלה גם מה נדרש מאתנו קוגניטיבית ומנטלית כדי לבחור היכן למצע אותה בין הקצוות. בחלק השני עסקנו בהגיון הראשון של דקארט זה ערכתי הקדמה קצרה לדיון במושגים. מטפזיקה ואפיסטמולוגיה. לאחר מכן ערכנו קריאה משותפת ודקדקנית בהגיון הראשון, לשמחתי התלמידים זכרו לא מעט משנים עברו. כל זה כמובן במסגרת ההכנה לבגרות.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
נפגשנו כמעט כולןם, שאלנו מה נשמע ואז נמתחנו חדורות מטרה, להתקדם בשיעור ראשון על דקרט ובשיעור השני לדבר על הגשת חיבור פילוסופי.
אז דקארט בהיגיון הראשון ערער את כל עולמו, והעמדתי אותן על משבר קיומי ותודעתי זה. התחלנו לקרוא את ההגיון השני, וגילינו שכל מה שלמדנו למעשה התרחש ביום אחד. עצרתי כדי לדבר איתן על רגעים כאלה שתוקפת אותנו איזו מחשבתה פילוסופית שמקיפה את העולם כולו, או מערערת משהו מובן מאליו, או שפתאום עולה לנו איזו תובנה ולפעמים תהליך שלם קורה ברגע אחד. הן הדגימו שקורה להן בשתיים בלילה פתאום. נזכרנו בציטוט שלי שהן בחרו להדפיס על חולצת הפילוסופיה בשנה א, "הלכתי לישון דתייה וקמתי כופרת" ואישרתי שכן, זה בדיוק זה. מן רגעים עמוקים כאלה שאפילו לא ברור למשך כמה זמן הם מתרחשים ויפה שדקרט תיאר את כל זה במילים שהפכו לפרק. אז כך קרה לדקרט אתמול וכעת הוא מחפש נקודה ארכימידית, תמר הסבירה והדגימה נק' ארכימידית מהי, ואמרנו שאם נמצא דבר אחד שהוא אמיתי נוכל להשעין עליו באיזון ובבטחה את העולם כולו.
המשכנו לקרוא עד שהגענו בקפיצה והשערה שלהן ל"אני חושב משמע אני קיים". הפניתי לתשומת ליבן שהמשפט הכוכב הנ"ל, נכתב בלטינית והוא בכלל ממאמר אחר, הלוא הוא ה Cogito ergo sum , שהכרתי להן כמובן כי חובה להכיר את מושג הקוגיטו וכן, קוגניטיבי וכולי מגיע מכאן. ומשפט זה מנוסח לוגית. ואז דייקנו והבחנו שמה שדקרט טוען וכותב כאן, הוא שכל עוד אני חושב, אני בטוח נמצא באופן זה או אחר שעובר כל ספק כולל זדון של מלאכים רשעים. בקשתי מהן לחלץ את הטיעון החבוי כאן. שינסו לכתוב טיעון עם הנחות שמהן מגיעה המסקנה אני קיים, ובמאמץ משותף יצרנו טיעון. 1. בשביל לחשוב הכרחי להיות קיים. 2. אני חושב, לפיכך אני קיים. דקרט מצא כנגד כל הסיכויים: בכל פעם שאני חושב המילה "אני קיים" היא טענה אמיתית בהכרח, לאותו רגע וזו הנקודה הארכימידית.
כאן סיימנו לקרוא ושמתי לתשומת לבן שעד כה זה הדבר הכי חשוב ומשמעותי שדקרט נתן לעולם. ומכאן זה רק ילך וידרדר להוכחות כושלות ופחות משמעותיות, אבל!! תרומה אדירה היא ראשית, הספקנות המדהימה והנועזת, וביסוס הפילוסופיה החילונית, אותן למדנו ושיבחנו בשיעור שעבר. שנית, בניית הסובייקט המודרני וייסוד הרציונליזם. (בכיתה שלי יודעות שתמיד המייסדים הם היוונים! הרקלאיטוס חקר את עצמו לפני 2000 שנה אבל זה התאדה... בתקופה המודרנית ובצורה מבוססת, ומכוננת זהו דקרט) דקרט הפך את הפילוסופיה ושינה את השיח הפילוסופי ואת דרך החקירה, ומכאן נחקור את העולם ונעמוד מולו במשקפיים חדשות. הנקודה הארכמידית היא אני. אני חושב, הסובייקט. העולם כולו כרגע לא קיים ואם אוכיח אותו ואעניק לו תוקף קיומי זה רק מתוכי, אני, הסובייקט.
סדר המחשבה הדתית והפילוסופית הקלאסית היה עד כה, שיש עולם, קוסומוס ואני חלק קטן ממנו, או שאלוהים ברא אותי כחלק מהעולם והמבט שלנו מסתכל על העולם ושואל לגביו ועונה מתוכו. הדברים מתחילים בעולם, מתרחשים שם ונחקרים שם. דקרט משנה את כל סדר החשיבה וההוכחה, יש קודם אותי הסובייקט, ואחר כך, אולי, לא בטוח אבל אם כן, אז כל השאר. הפצעת הרציונליזם, ומה הוא הרציונאליזם אם לא להרוס את העולם כולו, ואז לבנות אותו מחדש מבלי להוריד את הכותונת?
בשיעור השני עבדנו על אופן כתיבת חיבור פילוסופי בסגנון האולימפיאדה. וזהו, עולמות נהרסים ונבנים מחדש, ואז אנו מגלות, שרק יום ראשון היום, אז לא אמרנו מותשות, שבת שלום... אלא איחלנו שבוע טוב.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
החלטנו להקדיש את השיעור לתרגול כתיבת תשובות- גם לצורך מבחן וגם לצורך כתיבת חיבור. כתבנו על הלוח: "מהי הטענה המרכזית של וירג'יניה וולף?" וניסינו להבין מהיכן מתחילים לענות תשובה שאורכה לפחות עמוד אחד.
נתתי לבנות כמה עצות לכתיבה, למדנו לחלק את הכתיבה לכמה שלבים כך שתיווצר לנו תשובה מפורטת ומקיפה. כתבנו על הלוח:
1. מה אני יודעת על הנושא? להתחיל בכתיבת רקע על נושא השאלה, על התקופה, על המקום הגיאוגרפי, מיקום על ציר הזמן ומה התרחש בהיסטוריה. כמו כן, פרטים ביוגרפיים על היוצר, על היצירה ועל נסיבות כתיבתה, על הסגנון... להפגין ידע כללי ככל שניתן.
2. מה כתוב בטקסט? לענות על השאלה עצמה בהסתמך על הטקסט. זה המקום לצטט, להביא את הטענות המרכזיות, להיצמד לכל מה שכתוב ולהסביר את הידוע לנו.
3. פרשנות וניתוח: במה היא מחדשת? מה הנושא המרכזי בו היא עוסקת? כיצד היא השפיעה הלאה?
4. תוספות: ניתן להוסיף דעה אישית, ביקורת, מחשבות על העבר ההווה או העתיד...
5. פסקה מסכמת
דוגמא לעבודה משותפת של שתי תלמידות שענו בהתאם לשתי העצות הראשונות:
1. מה אני יודעת על הנושא?
סופרת פמיניסטית ומבקרת ספרות (1882-1941) שחיה באנגליה, פעלה למען זכויות נשים ומעמד האישה. יצירות מפורסמות: "מר בנט ומרת בראון", "אורלנדו", "גברת דלאווי", "אל המגדלור". נחשבת לאחת מהסופרות החשובות של המאה העשרים. הוריה היו אנשי ספר, השתייכה למעמד הבינוני-גבוה.
מסתה החשובה והמפורסמת "חדר משלך" (1929) היא איחוד שתי הרצאות שנשאה בפני נשים בקיימברידג', מקום שנשים לא הורשו להיכנס לספריה ללא מכתב הפניה או ליווי גברי. נושא החיבור הוא נשים וספרות, בו העלתה טענה חדשנית ביחס לשאלה המפליאה – מדוע נשים לא לקחו חלק בכתיבת ספרות במשך רוב הדורות?
2. הטענה המרכזית של וולף היא טענה מטריאליסטית באופן מפתיע: וולף מתמקדת בהיבט החומרי של תנאי היצירה, וסבורה כי אישה זקוקה לחדר עם מנעול ולהכנסה קבועה של 500 ליש"ט. "חדר עם מנעול" אינו רק סימבולי אלא ממשי, בשל העובדה שנשים יוצרות לא זכו לפרטיות ולשקט הנפשי שנדרש לכך, בשל התפקידים החברתיים שיועדו להן בחינוך הוויקטוריאני. חדר עם מנעול הוא מקום משלהן שבו מוקדש מקום וכבוד לכתיבתן, מחוץ לעולם הרועש, עם הפסקה מתפקידן החברתי הכרוך בדאגה למשפחה ולילדים. חדר משלך עם מנעול הוא גם דרך בריחה מהאמונה החברתית שנשים אינן אמורות או יכולות ליצור ולהצליח. בלי עיניים זרות ובלי שיפוטיות.
וולף מתעקשת גם על הכנסה קבועה ומכובדת שמאפשרת תנאים חומריים. במסה היא מדברת על כך שנשים לאורך ההיסטוריה לא יכלו לצבור הון, כיוון שחוקי הירושה העבירו את הרכוש לבעל/לגבר במשפחתן. כיון שכך, לא היו להן התנאים הכלכליים הדרושים ליוצר. על מנת שחיי יצירה לא יהיו חיי עוני, על אישה להבטיח לעצמה את השלווה, את הביטחון ואת העצמאות לשבת, להגות, לחשוב, לחדש ולכתוב.
נקודה מעניינת עליה וולף מדברת היא העובדה שנשים לא מצליחות בזמנה כמו הגברים גם לכאורה לאחר מתן זכויות. ב"חדר משלך" וולף מתארת את הפערים בין מוסד הלימודים לגברים לבין מוסד הלימוד לנשים ומתמקדת גם בנושאים כמו איכות המזון ורמת חדרי המגורים. וולף "מאשימה" באירוניה את אמה של חברתה החוקרת בעלת התפקיד במוסד האקדמי לנשים, וטוענת כי אילו רק הקדישה את חייה לצבירת הון, לבטח למוסד לנשים היו מספיק תרומות כספיות שהיו מאפשרים להשוות את תנאי הבנות לתנאי הבנים. וולף מקשה: "אבל אילו גברת סיטון היתה פונה לעסקים בגיל 15 לא היתה מרי נולדת", ומוסיפה כי הענקת תרומות למכללה תחייב ביטולן של משפחות שכן אין יצור אנושי שמסוגל ללדת 13 ילדים וגם להצליח בעסקים. לכן לדעתה גם לאחר מתן שוויון זכויות בתיאוריה, אין הדבר משתנה באופן מעשי, שכן הן עדיין אחראיות על משק הבית ועל גידול הילדים, אין להן חדר משלהן ואין להן הכנסה גבוהה מספיק שניתנת להן בירושה על ידי אימהותיהן וסבתותיהן, כפי שגברים זוכים לתרומות מקבילות מדור העבר. אי השוויון לפיכך מנציח את עצמו ומשתחזר בדורות הבאים.
Comments