המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
מפגשנו היום עסק בשירה. על השאלה "מה זה שיר" נכתבו ספרים ומאמרים רבים. התיאוריה הספרותית חיפשה הגדרות ומצאה. חלק מהן מתפרשות על עשרות עמודים וחלק מתמצות באמירות כגון "מיטב המילים במיטב סדרן". או "שיר הוא כל מה שאני מחליט שהוא שיר", או "אם זה בתוך ספר שירים אז זה שיר". חשבתי לעקוף את הדיון התיאורטי ולהיכנס אל עולם השירה דרך אחד המאפיינים הבולטים שלה - המוזיקאליות. לשירים יש בדרך כלל מוזיקה פנימית, מקצב, מצלול, תנועה, נשימה. מהמקום הזה רציתי להתחיל, אבל הנחתי בפני התלמידים כלל אחד מחייב: לא מתחילים לדון בשיר לפני שמבינים כל מילה וכל משפט בו. אנו ניגשים לשירה בענווה. אנו מציעים פרשנות ולא כופים אותה. אנחנו נפגשים עם השיר כמו עם כל יצירת אמנות, לאט. בפתיחות.
השיר הראשון שקראנו היה אנבל-לי מאת אדגר אלן פו, בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי. השיר השני היה "ערש" מאת נורית זרחי. קריאה ראשונה נעשתה בשקט. "קריאה דמומה". קריאה שנייה בקול (אני קראתי). אחר כך דנו בשירים. בתוכן, בצורה, באווירה שיש בהם. דברנו על החירות של המשוררים להמציא מילים שלא קיימות בשפה. שאלנו מה זה יוצר בשיר ואיך זה מפעיל אותנו. סכמנו את החלק הזה בכך שלא חייבים לפרק שיר לגורמים. לא חייבים לפרוט אותו לפרוטות. חלק מהשיר יכול להישאר אניגמטי. לא פתור. המילים כן חייבות להיות מובנות במובנן המילוני, אם הן לא מילים מומצאות. אבל מותר לנו כקוראים להנות מהשיר גם אם כל מה שנשאר לנו ממנו זה צליל,
או צבע, או תחושה. בחלק האחרון עשינו תרגיל: כל זוג קיבל אקספוזיציה של ספר, כחומר גלם לכתיבת שיר. ההנחיה הייתה: מותר לקחת רק חלק מהמילים. מותר לסדר מחדש את המילים. אסור להוסיף מילים.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
בחלק הראשון של המפגש, שבנו בפעם האחרונה אל התיאוריה התועלתנית. עיקר הדיון התמקד במתח בין העיקרון התועלתני לבין מושג הזכות, ובעצם בטענה שהעיקרון התועלתני עלול להוביל בקלות לעשיית מעשים אכזריים, שלא היינו רוצים להצדיק במסגרת התורה המוסרית שאנחנו מבקשים לפתח. הצגנו פיתרון אפשרי אחד למתח זה, בדמות החלוקה לתועלתנות פרט וכלל. ניסינו ביחד לחשוב: האם ניתן להצדיק כללים שאוסרים פעולה מסוימת, ואף אם היא מגדילה את התועלת המיידית, למען הגדלת התועלת לטווח הארוך? כלומר - האם ניתן להצדיק את קיומן של הזכויות על בסיס הטיעון התועלתני עצמו? בכדי למצוא פתרונות, השתמשנו בנשק הסודי שלנו: עבודה בחברותות. ביקשנו מכל קבוצה לנסח בכתב - ראשית את הדילמה הפילוסופית עצמה, שנית את הפתרון המוצע, ואז לנסות ולנסח ביקורת לפתרון. וביקורות היו!
לאחר ההפסקה פתחנו לנו את המקראה החדשה והתחלנו לקרוא ב'מהומה רבה על לא דבר'. לאחר שצפינו בסרט, ומשום שהקבוצה כבר מכירה את הדמויות וציר העלילה, חלוקת התפקידים הייתה נרגשת במיוחד, וקם לנו קאסט מרשים. אז פנינו לקריאה צמודה בטקסט, לעתים בחריקת שיניים אל מול העברית השייקספירית שפרש בפנינו ט.כרמי, אבל בכל זאת בהנאה גדולה. הכי כיף לקרוא מחזה ביחד.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
המשכנו אתמול במסע לקראת בחינת הבגרות, אבל עם ניסיון לחרוג מעבר לחובה ה"חינוכית" לטובת הבנת החשיבות הפילוסופית-תרבותית של הנושאים. התחלנו בהמשך לדיון המסכם בקאנט בתפיסתו הפוליטית של ג'ון רולס. ראינו כיצד רולס מחפש תחליפים פוליטיים לרעיון האפריוריות של קאנט תחת מושג מסך הבערות. כיצד קאנט חותר להסכמה בין חלקים ציבוריים שונים שמחזיקים בתפיסות מוסריות שונות דרך פרוצדורה שאמורה להעניק חשיבה לא מוטה על סוגיות. בהמשך לכך בחנו את דילמת האסירים ולבסוף את רעיון המקסימין שעומד בבסיס הרציונלית המשחקית של רולס. בחנו מקרים שונים כיצד לראות איך משתמשים באופן החשיבה הזה (חיים בחברה דתית או בחברה שיש בה חופש דת, משק סוציאל-דמוקרטי, או משק ליברטיאני או משק קומוניסטי). ניסינו לראות מה הן הנחות המוצא הפסיכולוגיות של רולס בעניין. לבסוף הצגנו את שני עקרונות הצדק שלו: חירויות בסיס + עקרון ההפרשים ושוויון הזדמנויות.
החלק השני בדיון נסב בשינוי של 180 מעלות אל ניטשה. עמדנו על האופן שבו חשיבותו של ניטשה היא באופן בו הוא "שובר" את החשיבה הפילוסופית שהיא א-היסטורית וא-ביולוגית בבסיסה לטובת הבנת האדם כיצור היסטורי, כחיה שעוברת "סובלימציה" היסטורית אבל נותרת חיה נותרת חיה סוף, מהותה בחיפוש אחר עוצמה.. התחלנו לדון באופן בו המוסר ומושגיו (רחמים, שוויון, חירות ועוד ) הם ביטוי לתהליכים תרבותיים-היסטוריים של האדם ומייצגים מוסר תלוי תקופה. בהמשך לכך בחנו את המשבר הניהליסטי עם מותו של האל. בנקודה פסימית זו הסתיים לו הדיון, שבוע הבא ננסה להרים את האדם מן הקרשים בהמשך הדיון בניטשה.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
גם השבוע נתתי להם לקרוא מראש חומר, אפולוגיה של סוקרטס ואתיקה של אריסטו בכדי להתחיל את השיעור בכתיבת תשובה לשאלה. מתברר שהגיעו כשעדיין לא יודעות את החומר, והיו צריכות עוד הכוונה, חלק מהבנות לא היו איתנו בכיתה י' ולא למדו, ואלה שכן היו לא הצליחו להיזכר עד הסוף, אז עברנו קצת על הנקודות החשובות על סוקרטס ואז הן התחילו לכתוב את התשובה. בשיעור השני עברנו יחד על התשובה שמאיה כתבה והוספנו מה שצריך ועיבדנו את הנוסח. משהו יצא קצת מסורבל, לא ישב עד הסוף.
איכשהו הן ממש זכרו פחות את סוקרטס על אף שלמדנו אותו בהרחבה, קראנו יחד את אפולוגיה כולה בכמה שיעורים סיפרנו עליו בדיחות, אפילו צוטט על חולצת סוף שנה. ציפיתי שהחומר ישב להן טוב והן בניגוד לכך חשו מרוחקות וזכרו ממש במעומעם את החומר (בכל זאת, תחילת שנה א... אפשר להבין). בכל אופן לא הספקנו גם את אריסטו כפי שתכננתי, נתקדם לאריסטו בשבוע הבא. את קצה השיעור הנותר העברנו בדיון על ההבדל בין סוקרטס לסופיסטים, שגם היה קשור לאיזו הזכרות של מה שלמדנו מזמן.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
היה לנו נהדר ומעורר השראה אתמול. עברנו לשיחה על שלושה שירים: "סינדרלה במטבח" של רביקוביץ, "עטור מצחך" של אברהם חלפי ו"כאשר חי המלך" של זלדה.
ניצלנו את היום השמשי והתחלנו במעגל על הדשא. "סינדרלה במטבח" היה השיר שהקדשנו לו את הזמן הרב ביותר. דיברנו על שבירת המוסכמות של השיר, בית אחד ארוך מאוד ובית שני קצר מאוד. חריזה מועטה, אמירות מפורשות ללא מליצות.
שוחחנו על הזיקה לסיפור סינדרלה, על הניגוד בין "סינדרלה" לבין ה"מטבח". על האירוניה שבאמירה ששעותיה הטובות היו במטבח, בעוד שבפועל היא מהדקת את ידיה אל רקותיה ביאוש, בעייפות מרוב מאמץ.
הבחנו בביקורת על המצב הפמיניסטי בכלל, על כך שהחירות שניתנה לנשים היא חירות הדעת בלבד, אך מקומן עדיין "למטה". אחת התלמידות סברה שהביקורת היא על הנשים עצמן, שמחליטות לצאת למלחמה אך בפועל "נרדמות" ונשארות במקומן. מיה העירה שאין הרבה הבדל בין האחיות "נטויות הגרון" לבין סינדרלה. שתיהן מקובעות ב"תפקיד" נשי, בין אם במטבח ובין אם כאובייקט מיני.
כולן אוהבות את "עטור מצחך" ורצו להגיע אליו. התחלנו, איך לא, בשמיעת השיר. זיהינו את אמצעי העיצוב ואת תפקידם בשיר, הבנו שמדובר באהבה לא ממומשת, באישה שהאוהב מתייחס אליה כאל אלילה, כאל מלכה בלתי מושגת. גם פה התעוררה שיחה, התלמידות חשבו שהשיר הזה מקבע את האישה לאלמנט החיצוני בלבד, לסטריאוטיפ "עצובה ושותקת", שיר הלל ליופי שמביע תשוקה ארוטית ותו לא. האם זה רע? האם מישהי תסרב למבט שכזה עליה? היה לנו דיון תוסס. רובן החליטו שלמרות התובנות שעולות בהן בשיעור הן עדיין יאהבו את השיר.
נוריה הציעה שזה גם שיר למוזה. אני ביקשתי מהן לחשוב מה הקשר בין מוזה לבין נשיות, וביקשתי שישימו לב לשאלה הזאת במיוחד כשהן קוראות את המחזה שנעסוק בו בשיעור הבא, "האישה מן הים". עוד לפני שקראו הן עשו את החיבור, להיות ההשראה של גבר זה לכאורה מחמיא, אבל מקבע, פסיבי, משאיר אותך בבית בהמתנה לגבר שישוב לחלוק את חוויותיו ויצירותיו.
סיימנו עם "כאשר חי המלך". יש לנו בכיתה כבר אהבה לזלדה, קראנו את השיר ודיברנו על אהבה בוגרת, על כך שהגבר הוא הבית עבורה ולאחר לכתו הבית רסיסים רסיסים. על אינטימיות עמוקה ועל אהבה שהופכת את הימים לחג. לשירה הוא מיד הזכיר שיר דומה "כאשר היית פה", היא הקריאה אותו ובכך סיימנו:
כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה
וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת
פֶּתַע
כָּנָף אֶל כָּנָף.
כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי
בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים
הָיוּ הַקֵּירוֹת בְּנֵי-בַּיִת קְשִׁישִׁים
שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיּוֹת עַתִּיקוֹת
בָּעֶרֶב
כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.
עַכְשָׁו הַקֵּירוֹת אֵינָם מַחְסֶה
הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם
וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי
עַכְשָׁו הַקֵּירוֹת סִיד וָמֶלֶט
יְסוֹד זָר
חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.
Comments