את שבוע הלימודים ה 17 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים פתחנו השבוע בהרצאת מליאה ראשונה - מתוך תפיסה אינטרדיסציפלינרית של מדעי הרוח בפרט והתחנכות בכלל, דרך רוח מבקשת
לטפח אליטה אינטלקטואלית שמודעת להקשרים רחבים ולצורך של האדם החושב לפענח את עולמו וסביבתו מתוך הקשרים אלה. ידע מצטבר שלא תמיד ברור הקשרו בעת צבירתו. למשימה זו גויסה הפעם ד״ר הדס הירש,
דיקנית הפקולטה למדעי הרוח והחברה במכללת אורנים. ד"ר הירש מתמחה באיסלאם וכותרת ההרצאה שבחרה הייתה ״מי מפחד.ת מאסלאם״? ההרצאה סבה סביב 3 צירים: מדוע אנחנו מפחדות ממוסלמים? מה אנחנו יודעות על אסלאם?
ומה מעניין אותנו לדעת עוד? מיתוסים נופצו, מסע זריז טס מהמאה ה-7 של מוחמד עד למגדלי התאומים ולמדנו על קשרים לא מקריים בין יהדות לאסלאם. תודה לד״ר הירש על ההזדמנות להנות מעושרה של המכללה המארחת אותנו.
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
את שיעור הפילוסופיה לאחר ההרצאה הקדשתי להמשגה. פתחנו בשאלה: מה היחס שלי לערבים? ואספנו תשובות מגוונות על הלוח. החל מ: אני לא מכירה ולא רוצה להכיר, דרך - מה זה משנה שהם ערבים, וכלה בכאב על כך שהסכסוך
בנינו כופה הכרה (רק) דרכו. הצגתי לתלמידות המשגה של אבי שגיא שלקוחה מתיאוריה שלו אודות יחסי דתיים וחילונים בחברה היהודית. לדידו בהתקיים מתיחות בין קבוצות יחס של אדישות אינו אפשרי, ולכן בניסיון לחיים כמה שפחות
קונפליקטואלים מתקיים אחד מסוגי היחסים הבאים: סובלנות, פלורליזם או רב תרבותיות. הבחנו בין המושגים והדגמנו דרך היחסים שהן ציינו בתחילת השיעור.
בכיתת הספרות של חיה גלמן:
פתחנו את השיעור ביציאה לקרב וסיימנו אותו בתפילתה של לאה גולדברג, "לבל יהיה יומי הרגל". מדי שיעור אנחנו מתחילים בתרגיל שאני קוראת לו "משם לכאן" – זהו תרגיל כתיבה שנועד להיות מבואת הכניסה שלנו לשיעור ולהעביר את
התלמידות משגרת היום המלחיצה לאווירת השיעור. בכל שיעור מתחילים בתרגיל אחר. הפעם, הרבה אגרסיות ואנרגיות עצורות, שכמעט מבקשות להתפרץ, נכחו בתחילת השיעור שלנו, אז החלטתי שנתחיל לכתוב טקסט שנפתח במילים:
"אני יוצאת אל הקרב" – והתוצאה לא אחרה להגיע, כולן התנפלו על דפיהן, הפכו עטיהן לחניתות וכתבו במרץ. לאחר שהקראנו את הטקסטים הלוחמניים היפים, האנרגיה בחדר התאזנה קצת ואפשר היה להתחיל בנחת את השיעור.
מאחר שהנושא השנתי שלנו הוא הדרך ועברנו כמעט מחציתה, ביקשתי מהבנות לעצור רגע לצד הדרך, לפשפש במקראה ולבחור באיזה טקסט ירצו לצאת למחצית השנייה של השנה. באופן די משעשע הרוב בחרו במחזור שירי 'סוף הדרך'
ללאה גולדברג. ואז הטלתי בשולחן "פצצה" קטנה. אמרתי להן שאני רוצה להתנסות איתן בחלוקת המפגשים שלנו לשני נושאי לימוד שונים. בחלק אחד נעבוד על טקסט מסוים מז'אנר אחד, ובחלק השני נעבוד על משהו אחר.
הבנות מאד נרתעו והביעו התנגדויות – "זה יבלבל אותי", "יעשה לי סלט במוח", "אני עלולה לערבב בין הדברים" וכו'. אבל גם אני בשלי, לא נכנעתי. אמרתי להן שאבחר במשהו מאד שונה משירת גולדברג ושזה יכול להיות מעניין גם אם הן
יערבבו דברים ויהיה להן "סלט במוח", הבטחתי שזה יהיה פיילוט ואם הניסוי לא יעבוד לנו טוב, פשוט נחזור למתכונת הישנה, והן התרצו. אז בעקבות השראה שספגתי מאודליה שמלמדת בתל-אביב, התחלתי לקרוא להן את "הנסיך הקטן" האלמותי.
לרוב אני לא קוראת בשיעורים, אלא התלמידים, אבל "הנסיך הקטן" ביקש מעין שעת סיפור וכך היה. קראתי את שני הפרקים הראשונים בלבד, צחקנו, התפעלנו מהציורים והתענגנו מהרוח. בשיעור השני קראנו את שירי סוף הדרך,
הצלחנו להתעמק בראשון ובשני ועצרנו לאחר קריאת השיר השלישי. ללא ספק היה סלט היום, אבל לפי סיכומי הבנות הוא מאד ערב לחיכן.
Comments