שבוע 27 . נוגעים בקו הסיום ☹:
במגמת הספרות
בכיתה יב' של אילה ליבנה:
בחינת הבגרות בספרות! בהצלחה רבה!!
בכיתה יא' של מירב מידן
נסענו לפסטיבל המשוררים במטולה לערב על שירת רחל ומחווה למוקי צור.
מוקי דיבר על דמותה של רחל בנערותה השונה ממיתוס האישה הבודדה החולה העזובה.
המשוררת אורית מיטל דיברה על המפגש עם שירת רחל כצוהר למערכת היחסים של הוריה שלה ופרופ' אברהם בלבן דיבר על רחל הקטנה והכנועה לעומת הדמות המורדת, שתי דמויות שהתקיימו בה יחדיו כמעיין אוקסימורון.
לאחר הפאנל הסתובבנו קצת באווירת המקום. דיברנו על מוקי צור, קנינו ספרים מהמשורר שלומי חתוכה...
הספקנו גם לשבת על הדשא לסיכום ושיחה.
בכיתה י' המשולבת של סיון קיפניס ואלעד נבו:
והפעם – שמנו פעמנו אל מטולה והיום הראשון של פסטיבל השירה ה-26 המתקיים שם. הגענו אל האולם הגדול של בית ראשונים והתמקמנו לקראת השיחה על שירת רחל ועשייתו של מוקי צור. אנשים בקהל התרשמו והתלהבו מהגעתנו לאירוע, כנציגי דור ההמשך. האזנו לשיח של שעה, בו פרופ' אברהם בלבן דיבר על התנועה הכפולה בשירתה של רחל – מצד אחד ראש מורכן מטה, ויחד עם זאת עיניים נעוצות כלפי מעלה. מוקי צור דיבר על השמחה והצחוק שהיו בה, כנגד התדמית המלנכולית שדבקה בה, בשילוב של סיפורים רבים עליה ויחסים עם שאר בני העליה השניה. פרופ' זהר סיפרה על ההשפעה של מוקי צור על חייה מתוך זיקה לשירת רחל וד"ר אורית מיטל הקריאה טקסט על המפגש שלה עם שירת רחל.
עם סיום ההרצאה יצאנו החוצה אל רחבה הומת אדם ודוכנים למכירת ספרי שירה. התלמידות התלהבו לזהות ספרים ששירים מתוכם למדנו. התמקמנו על הדשא הקרוב שוחחנו ועיבדנו את המפגש שהיה. אז חזרנו אל הטקסט שפתחנו איתו את השנה – "הפלנטה של היוצאים מן הכלל" שכתבה חדוה הרכבי (שגם את הספרים שלה זיהו התלמידות בדוכנים).
שוחחנו על התהליך שעברנו מתחילת השנה, על האפשרות להתבונן בעצמנו והדרך שאנו עוברים דרך הטקסטים שאנו נפגשים עמם, ושיקפתי לתלמידות את ההתפתחות המשמעותית של יכולת הניתוח שלהם שניכרת מאוד. אחר כך קראנו שיר של קים מידן, שמתחבר לטקסט משמעותי אחר שקראנו השנה, בשם "לבקש מבארטלבי סליחה". העלנו זיכרונות מבאטרלבי והתלמידות ניתחו צדדים מגוונים של היחס בין השיר לסיפור ודמותו של בארטלבי. היה נפלא.
ולסיום קראנו שלושה שירים שמדברים על איזה "זה" שדוחק ומבקש התייחסות – "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" של יונה וולך, "בבוא" של רחל ו"לא היתה לי הגדרה לזה" של חדוה הרכבי. דיברנו על קריאת ספרות כניסיון לדבר על איזה "זה" חמקמק, נקודה חמקמק ובלתי נתפסת שמנסים לתפוס בכל פעם מחדש. היה כיף.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של יעל אשד סילבר:
השיעור הוקדש להצגות של התלמידות. כל תלמידה צריכה להציג בפני הכיתה את העבודה שכתבה ו/או רעיונות הקשורים לעבודה שכתבה.
היום הציגו 4 תלמידות נושאים מגוונים: על קונפורמיות לפי ג'ון סטיוארט מיל ו/מול אריך פרום, טרגדיות ועתיד, האם מוסר הוא יחסי או אבסולוטי? ושאלה על בעיית גוף ונפש.
התלמידות הציגו בצורה מעוררת הערכה, בבהירות, עם ביטחון ומתוך עניין אישי. בשבוע הבא נמשיך עם ההצגות של התלמידות.,
בכיתה יא' של יעל אבוקרט:
נפגשנו לאחר חופשה, שגזלה מאיתנו שיעור, וממש רגע לפני סוף שנה, ועל כן עלה צורך לסיים את המטאפיזיקה של אפלטון.
בשיעור הראשון, סגרנו סופית את משל המערה, דברנו על הדרך לידיעת האמת, ועד כמה היא נדירה אם בכלל אפשרית. דייקנו את התסכול שעלה מהתלמידות "אם אי אפשר לדעת את האמת מה מציע אפלטון?" הסברתי שאנשים מסוימים ברגעים מסוימים יכולים לצאת מהמערה, גם אם זה נדיר, אך אחר כך חוזרים אליה. לא נשארים ב"אורות נצח" כי המציאות שלנו בעולם היא במערה. אבל חכמה היא לא בהכרח ידיעה אלא דרך חשיבה ושאילת שאלות, דרך של התפתחות הכרתית. לצד זה, מה שחשוב כאן ביותר היא הטענה האפלטונית שיש שמש, יש אמת. יש מציאות ואפשר להתכוון לכיוון שלה, ולעלות בדרגות ההכרה, והפילוסוף שואף אל האמת, בצניעות ברצון אמיתי לדעת, להיות בדיאלוג, ובהכרה בכך שיש מציאות ושאפשר לטעות.
כנגד הסופיסטים הרלטיביסטים, אפלטון יוצא נגד הטענה ש"כל אחד והאמת שלו" - שנותנת לגיטימציה לכל טרלול להפוך למציאות לגיטימית אם הוא מוסכם על ידי כמה אנשים. אפלטון רוצה לומר: יש אמת, ויש היגיון, ושווה ללכת אחרי ההיגיון בידיעה שיש כיוון שהוא אמיתי ונכון. הדגמתי על קבלת הפנים שעשינו לבן גביר בצפון ביום שלישי. בין השאר השמענו הקלטות של בן גביר מתכנן הסתה נגד רבין, או מתאר שגנב לו את הסמל של המכונית ועוד ועוד.
צילמנו פליירים שמראים את בן גביר מכה אישה במצעד הגאווה, הופך דוכנים של פלסטינים ועוד... מה שהצבענו עליו למשל, הוא שלא לגיטימי שעבריין עם תעודות שמציאות הורשע כמה וכמה פעמים, שלא לומר נעצר מעל מאה פעמים, יהפוך לשר לביטחון פנים, שאחראי על המשטרה.
הצבענו על הפשע המשתולל יותר ויותר מאז בן גביר בתפקידו, על 108 נרצחות, על רצח במגזר הערבי ועוד. העניין הוא להתחבר למציאות וקודם להכיר שהיא קיימת. להסתכל למציאות בעיניים ולא להגיד, "כל אחד והדעה שלו, או הרוב קובע". זה נשמע מתנשא אבל אפלטון אומר: הרוב במערה וגם אנחנו. ואפלטון טוען חד משמעית, יש שצודקים ויש שטועים. מי מאתנו צודק או טועה? זו לא השאלה, השאלה מי מכיר בכך שיש מציאות ומתמסר ללמוד אותה, לחקור אותה באומץ, ולהעיז להצביע על משהו שנראה כטעות, כל הגיוני, כלא אמיתי, ולא להתמסמס ב"כל אחד והאמת שלו" יש אמת, ובמקרה של בן גביר, היא שהוא עבריין, ואנחנו רוצים להסתכל על האמת הזו. ולהבין ממנה איך ראוי להתקדם.
מי שיחקור ויתמסר לחשיבה יתקדם לעברה גם אם לא יצא מהמערה סופית, וככל שנתקדם, נשתחרר מסבל פיזי והכרתי. העולם מלא שקרים, ויש חושך לגבי הרבה דברים אך אם נרצה נוכל להתנקות לאט מדעות קדומות ולעשות תהליך של חיפוש, שכולו תמיד יהיה דרך חשיבה ולמידה. בניגוד לפרמנידס, אצל אפלטון יש דרגת ממשות גם אם חלשה לעולם הזה, הוא לא מבטל אותו לגמרי, וגם יש אפשרות להכיר אותו אם נרצה. עוד למדנו על תפקיד המחנך, שלא יכול "לצקת ידע, או להעביר חכמה לתלמידים" אלא להפנות מי מהם שמוכן ורוצה ללמוד לכיוון האור, ואחר כך ללוות בתהליך, כל זאת בידיעה וזיכרון של המצב הפיסי וההכרתי בו הם נמצאים.
אי אפשר לבוא עם "בשורת האור שראיתי מחוץ למערה", למי שנמצא עמוק בחושך, אלא ללוות לאט עם כבוד והבנה של כל שלב, ואדם חכם שמסוגל להיות מחנך אמיתי מבין זאת. אמרתי לתלמידות, בסופו של דבר, אל תאמינו למורים שלכןם, גם לא לי. כולנו במערה. אתן כמובן יכולות לסמוך על מישהו שנראה אמין ולהיעזר בו בטיפוס ההבנה והלמידה. גם אני עושה זאת. אני לא יכולה לחקור בעצמי הכל ויש נושאים שאני "מאמינה" למי שנראה לי אמין, וגם זה בידיעה שאולי טועה. אבל אנחנו יכולים ללמוד מכולם ומצד אחר, בסוף תמיד לחשוב ולהטיל ספק, זו הדרך שלנו. לאט לאט באינסוף נושאים. וזה מסע לכל החיים.
בשיעור השני דברנו על עבודות החקר, ונתתי משימת קריאה לאלו שעושים עבודות גמר וזה לא היה להן רלוונטי.
Comments