שבוע שמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי
בכיתה י' של מירב מידן וירון אלון:
בשיעור ספרות אנחנו ממשיכים ללמוד את הסיפור "חבר מושבעות כמותה". בשיעור הצגנו את הדמויות שפגשנו בשיעור שעבר לטובת אלו שלא היו וביקשתי מהם לקרא בחברותות ולסמן את הדיבור של הנשים והגברים על תפיסתם את עצמם (זלזול /הערכה, עיסוק בטפל/ בעיקר וכו').
לאחר מכן המשכנו בקריאה ובניגוד לקושי שבוע שעבר מצאתי שאפשר לקרא איתם בנחת, רק צריך לבחור את השעה וכמות הזמן המוקדשת לזה
בשיעור פילוסופיה המשכנו לדון ברלטיביזם מוסרי. הזכרתי מה אנחנו מתכוונים ברלטיביות בהקשר פילוסופי ובכלל מה הכוונה ברלטיביזם מוסרי. לאחר מכן הצגתי להם טיעון אחד (שהתחלנו לדבריו עליו בשבוע שעבר) לטובת השקפה זו – הטיעון מרלטיביזם גלובלי. הצגתי להם מבנה פשוט מאוד של טיעון – של כלל ההיסק מודוס פוננס - וזו הייתה הזדמנות להתחיל להכניס את הלוגיקה לכיתה. הטיעון היה כזה:
כל אמת היא רק אמת ביחס לסטנדרטיים של אדם כלשהו או קבוצה כלשהי.
אם 1 אז אין אמיתות מוסריות אובייקטיביות.
לכן אין אמיתות מוסריות אובייקטיביות.
חלק התקשה להתחיל לחשוב במונחים כאלה ואף על פי כן תרגלנו את כלל ההיסק הבסיסי הזה והתחלנו להבחין בין תקפות לאמת. לאחר מכן הסברתי להם כיצד אנחנו יכולים לבקר טיעונים: לחלוק על אחת מן ההנחות או לחלוק על התקפות שלו. קראנו קטע קצר מהתיאטטוס וראינו שאפלטון חולק על ההנחה הראשונה: אם 1 נכונה אז היא עצמה מוחלטת או יחסית. הבנו מה הבעיה בכל אחת מן האפשרויות וראינו כי אין לנו אפשרות להגן על רלטיביזם מוסרי מהכיוון הזה. לאחר מכן קראנו קטעים מספר סוציולוגיה מפורסם וניסינו להבין מה הטיעון שהוא מעלה לטובת רלטיביזם מוסרי. אמרתי להם שינסו להציג את הטיעון באופן הדומה לטיעון הראשון. התברר שהמשימה לא הייתה להם פשוטה אך למרות זאת חלק הצליחו. הטיעון נשען על אי הסכמות בין תרבויות. לבסוף שאלתי אותם כיצד לבקר טיעון זה. הם היו כבר עייפים אך למרות זאת חלקם הבינו מדוע אפשר בקלות לחלוק על ההנחה שאם לתרבויות יש קודים מוסריים שונים אז אין אמת אובייקטיבית במוסר ולכן מדוע אף כיוון זה של ניסיון לתמוך ברלטיביזם מוסרי נדון לכישלון.
בכיתה יא' של אלעד נבו ואליעזר בקליש:
לאחר שבשיעור הקודם פירקנו את משל המערה להיבטים המטאפיסיים שלו ולהיבטים האפיסטמולוגיים שלו, והבנו ממה מורכב העולם ומה יכול האדם לדעת, עברנו להצגת תפיסתו המרכזית של אפלטון בהקשר זה: 'תורת האידאות'. אזהרה לכיתה: מדובר בתפיסה מאוד לא אינטואיטיבית, ואכן, הרוחות בכיתה סערו. מה זה עולם האידיאות? אפשר להגיע לשם? מה זאת אומרת אידאת השולחן? האם לדברים שעוד לא נוצרו יש גם אידאות שמחכות שמישהו יכיר אותן? כולם יכולים לדעת את האידאות או רק הפילוסוף? זה נמצא בראש או שזה עולם אמיתי? ניתן רק לשער מה הייתה התגובה כשהשורה התחתונה הייתה שעולם האידאות הוא העולם האמיתי והעולם של הדברים בו אנו חיים הוא רק שיקוף, טוב יותר או טוב פחות שלו.
בחלק הספרותי המשכנו בקריאת 'גוני פאניקה ותנך החלומות' של סילביה פלאת'. הסיפור הולך ונפתח. מה שהתחיל עם טעם של חלום, אולי של הזיה עמוסה באי בהירויות, הולך ומתייצב לעלילה מותחת. התלמידים מתבקשים לשער לאן כל זה הולך: כל הסיפור הוא חלום נוסף, הפעם של הגיבורה, ג'וני פאניקה הוא מנהל בית החולים, הגיבורה היא בעצמה מאושפזת בבית החולים (מה שהתברר בסוף כאפשרות הנכונה). האם הגיבורה, שחיה בעצם בהזיה של עצמה, בעצם נמצאת בתוך המערה? האם הטיפול הנפשי שהיא מקבלת, וביתר שאת, השוק החשמלי בסוף הסיפור שולף אותה מתוכה אל העולם האמיתי? האם הטיפול מצליח? שאלות אלו יישארו פתוחות.
בכיתה יב' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
פתחנו את השיעור בפירעון חוב ליום ולמזלג שלו. הקדשנו את השיעור ללימוד מונחים טכניים משהו, ודנו בהבחנות אנליטי-סינתטי, אפריורי-ואפוסטריוריים והכרחי-קונטינגנטי. כמובן שלא ויתרנו על המשחק 'אבחני את המשפט' ומצאנו את עצמנו דנים בשאלה האם השלם גדול מסך חלקיו והאם כוס קפה עם שתי כפיות סוכר בהכרח מתוקה יותר מכוס קפה עם כפית סוכר אחת. סיימנו את החלק הזה של השיעור באמירה שמבחינת יום משפטים אנליטיים הם אפריוריים והכרחיים, ואילו משפטים סינתטיים הם ואפוסטריוריים וקונטינגנטיים, וזהו המזלג של יום. קשה לי לתאר את האכזבה של התלמידות מהמזלג, הן ציפו למשהו אחר...
ועוד מילה על השיעור הקצת טכני עם המילים הקשות - יש את המתמודדות ויש את הנמנעות שעצם המילים כבר מרחיקות אותן. ניסיתי כמיטב יכולתי להוריד את זה לקרקע ולחיי היום יום, וגם במקרה הזה נקלענו לדיונים משעשעים האם כדי לבדוק את אמיתות המשפט הכרחי שמקלט שימושי לא יהיה מוצף במים ומלוכלך, צריך לפנות לניסיון או שמספיקה הבנה של המונחים. מסימני התקופה...
בשיעור השני עשינו הקדמה לקאנט, נזכרנו במה שכבר למדנו עליו ופנינו לקרוא את ההקדמה למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, שם הוא משווה את המהפך שלו בפילוסופיה למהפכה הקופרניקאית. קראנו את הקטע במלואו קריאה צמודה, מה שהיה, לא פשוט בשעת ערב מאוחרת ולאחר השיעור הראשון, ובכל זאת הצלחנו! נדמה לי שרובן מבינות פחות או יותר לאן קאנט חותר. נגלה בשיעור הבא. עקב העומס, הבטחתי להן שנסיים את השיעור כשנסיים את הטקסט, וכך יצא שסיימנו מוקדם. במקום ללכת הן בקשו שאשלוף סוגיה פילוסופית שהן יוכלו לדון בה, אבל דיון תרבותי בלי צעקות בו עולם מקשיבות לכולן. בסוף הן שלפו את הנושא, ושוב מצאנו את עצמנו דנות במוסר מלחמה, בהשפעתה על הנפש, בשאלה למה מגייסים בגיל הנעורים ועוד. הן עמדו בכללים שהן הציבו לעצמן ואכן היה דיון מעשיר. חתמנו אותו בכך שיש קשר הדוק בין דלדול הרוח לתאוות המלחמה.
Comments