שבוע שישי של לימודים בבית החינוך בתל חי. מברכים על החזרה לשגרה וממשיכים במלוא המרץ:
במגמת הספרות (ד"ר טליה לוי):
בשיעור אתמול עסקנו בסדקים בייצוגי מציאות בצילום ובספרות. סדקים אלו הם חלק חיוני מאפיונה של יצירה שנוגעת בנו, בניגוד לתוצר תרבותי בנאלי – ואפילו כזה המבוצע ברמה טכנית גבוהה מאוד. ניסינו להבין את האופן בו נוצרים סדקים אלו באופן עיוני ובאופן מעשי.
פתחנו בחיבור של רולאן בארת, "מחשבות על הצילום". קראנו חלקים ממנו כדי להבין את המושגים סטודיום ופונקטום. כדי להמחיש את מושג הסטודיום, המידע הויזואלי שלא חורג ממוסכמות הייצוג החברתיות, נעזרנו במגוון צילומים: החל מהתעמולה של הצלמת הגרמניה לני ריפנשטל מתוך "אולימפיה", דרך תמונה אקראית של הפגנה ועד לארנולד שוורצנגר שמצולם בשתי פאזות בחייו, הראשונה כמפתח-גוף והשניה, שנים אחר-כך, כמושל מדינת קליפורניה.
כל אחת מהתמונות מגיעה עם דימויים שמיוצרים על ידי הצלם והתפקיד המצופה מאיתנו הוא לצרוך, לפענח ולהגיב באופן "נכון": מאנחה של נחת והתפעלות למראה צילום משפחתי בטיול, ועד זעזוע מצפיה בתמונה מאזור מלחמה.
אחת התלמידות העלתה שאלה, ומה אם אנחנו נעשים אטומים ולא מגיבים באופן צפוי? דיברנו על כך שגם במקרה זה ידועה לנו התגובה המצופה מאיתנו, כך שהסטודיום שם.
את האזורים הלא מוכללים בתרבות מצאנו בפונקטום החמקמק, אותו הפרט שבא להתנגד, לדקור, לפגוע בנו כחץ ולגייס אותנו לחוויה רגשית. זיהינו את הפונקטום בשני צילומים מתוך ספרו של בארת: "ילדים מפגרים במוסד" ו"ניקרגואה".
מצוידות במושגים החדשים עברנו להתבונן בתצלומים ששלחו אלי התלמידות לפני השיעור. כל אחת התבקשה לשלוח צילום אהוב וצילום שהיא צילמה. בחנו את התמונות דרך משתנים כמו זוית העדשה, המיסגור, התאורה, האם רואים שלם או רק חלק, לאן מופנה המבט. מעבר למסקנות על ייצוג המציאות היה כיף להכיר אחת את השניה ממקום חדש, להתבונן בבני משפחה, חברים ומקומות אהובים.
בשיעור השני קראנו את הפרק "פנים וחוץ" לרונית מטלון מתוך ספרה קרוא וכתוב. שני צילומים של לאה גולדברג עומדים במוקד הפרק, הראשון תמונת דיוקן מבוימת היטב בביתה של גולדברג שבקובנה כשהיא בת תשע-עשרה, השני
ותצלום חוץ תל-אביבי עם חבורת משוררים ואנשי-שם סביב שולחן בקפה "כסית". המרווח מעורר ההשראה בין תיאור לפרשנות שפתחה לנו רונית מטלון הוביל אותנו למשימת כתיבה.
עיינו בספרי צילום והמשימה היתה לחפש תצלום שממנו קופץ פונקטום. אחרי שנבחר הצילום, כל אחת כתבה טקסט שמשלב תיאור שלו ופרשנות. אצל חלק מהבנות הפונקטום החזיר לחוויות מהקיבוץ. מעניין במיוחד היה ה"פונקטום" של תלמידה שבחרה תמונה של השוק בחברון בשנות השמונים. ארגזי העץ שמולבשים על צמיגי אופניים ליצירת עגלות בשוק הזכירו לה את טקס השבועות בקיבוץ וגררו תיאור שלו, תיאור שהזכיר עד כמה הפונקטום הוא אישי:
למרות החיים בתרבות עדרית, כל אחד מאיתנו "נפצע" על-ידי פרט אחר.
במגמת הפילוסופיה (ד"ר אדם ויילר גור אריה):
בשיעור אמש עסקנו בכמה וכמה סוגיות שעולות מתוך נאום ההגנה של סוקרטס. להלן שתיים מתוכן:
בנאום ההגנה ישנה תפיסה עשירה, רחבה ומעניינת של גבורה: גבורה בקרב מול אויב חיצוני (זו הגבורה שבה בדרך כלל מתרכזים שלאורה בדרך כלל מחנכים); גבורה שיש בעשייתו של חשבון נפש פנימי אמיתי (האדם מול עצמו); גבורה במאבק על ערכי מוסר בחברה שאתה חי בתוכה (האדם מול החברה שהוא חי בה). האם שתי הצורות האחרונות של הגבורה המוזכרות כאן אינן מוזנחות על ידינו?
סוקרטס טוען ששום דבר רע לא יכול לקרות לאדם טוב ושאדם טוב אינו יכול להיפגע על ידי אדם רע - זו טענה שמעלה תמיהות לנוכח המציאות היומיומית שלכאורה מפריכה את הכיוון הזה. למה סוקרטס מתכוון כאן בדיוק?
Comments