את היום הארוך שבילינו אתמול בצפון התחלנו בבוקר בתיכון 'דרכא דנציגר' בקרית שמונה. פגשנו את תלמידי שכבת ט' שצפויים להגיע אלינו בשנה"ל הבאה ולהיות חלק ממחזור ב' של בית החינוך.
העניין הרב וההתלהבות שגילו נסכו בנו תקווה ושמחה רבה. 53 (!) בקשו להגיע ליום הפתוח שנקיים ב 14/5 בתל חי. בשבוע הבא נגיע גם לעיינות ירדן ולתיכון עמק החולה. רק שימשיך כך.
וכן, גם למדנו כרגיל ואפילו לא מעט :
במגמת הספרות (ד"ר טליה לוי):
התחלנו בשירת יהודה עמיחי וסיימנו בשירתו של אמנון שמוש, שניהם הגיעו לארץ כילדים בשנות השלושים, ועוד משותפת לשניהם ההיכרות עם ארון הספרים היהודי והשימוש הביקורתי במקורות. בחלק הראשון דנו בשיר "אל מלא רחמים" ובאופן שבו משתמש המשורר בתפילת ההשכבה היהודית כדי להתריס על היעדר הרחמים בעולם. התעכבנו על הדימויים והמטפורות הרבים אצל עמיחי ואף התנסינו ביצירת מטפורה שמורכבת משם גוף ושם עצם. יצאו דברים נחמדים, למשל: "אני מדבר, אולי בהתחלה נראה שאני ריקה אבל מי שמתעכב רואה שיש בי צמחיה, מים וחיות"; "אני שבשבת, צבעונית אך שלוותי מופרת מכל משב שמגיע אלי"; "אני שניצל, מבחוץ אני פריך וזהוב אבל מבפנים חיוור ומת".
המשכנו עם שירי הורים של עמיחי- "אמי אפתה לי", אבי", מות אבי". בהמשך לעיסוק בהורים קראנו את השיר "וידוי הגדול" של אמנון שמוש, שמתאר את ההתנכרות לאמו ולמורשת המשפחתית שניסתה להעביר לו עד למותה. דיברנו על פער הדורות ה"רגיל", האוניברסלי, אליו נוספת דרגת ריחוק נוספת במציאות הישראלית בת התקופה, בעיקר בקיבוץ, אל מול "המזרחיות" של האמא.
הקדשנו תשומת לב לתיאורים האקזוטיים של האם בשיר: "קולה המתנגן כעוּד", "צמידיה המצטלצלים זהב אל זהב", "אמרות הכנף שבפיה", ודרכם דנו במושג האוריינטליזם- הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח מעיניים מערביות.
שמנו לב שבין התיאורים של האמא מופיעות גם "עיניה יגעות מקריאה", ובהמשך לכך סיפרנו את סיפורו של אמנון שמוש שהגיע ממשפחה אינטלקטואלית ועלה מחאלב שבסוריה עם סרטיפיקט מסודר, דבר יוצא דופן בתקופה, וזאת בזכות אחיו שנקרא ללמד ספרות ערבית באוניברסיטה העברית.
לסיום צפינו בפרק "לגעת ברוח עם אמנון שמוש" שבו בין היתר מתואר פועלו של שמוש כחוקר של כתר ארם צובא- כתב היד הראשון שנכתב בו התנ"ך בשלמותו ושעבר לחאלב למשמרת. מהשיעור יצאנו מכירות את חייו ופועלו של יוצר, אינטלקטואל ואיש ההתיישבות העובדת בגליל, ונחשפנו למושג יסוד חדש, אוריינטליזם, שישמש אותנו בהמשך הדרך.
במגמת הפילוסופיה (ד"ר אדם ויילר גור אריה):
התחלנו את השיעור בדיון בניסיון של לייבניץ לפתור את בעיית האל והרוע בעולם באמצעות הטענה ש'זהו הטוב שבעולמות האפשריים'. האם משמעות הטענה הזו היא שהאל איננו כל-יכול? שהרוע הוא לא באמת רע?
שהאל הוא לא טוב? . התחושה הייתה שאנחנו חוצבים בסלע באיטיות ובהתמדה ובסוף מצליחים להגיע לעומק העניין. המשכנו בקריאה ובדיון סוער סיב המשל 'לב של אמא' (מתוך משלים פילוסופים של מישל פיקמל).
שאלנו את עצמנו האם חסן אוהב את ליילה וההפך? האם חסן אוהב את אימו וההפך?
על החלק השני ניצחה ליאור לם, רכזת בית החינוך שלנו (בעוד אני מקיים שיחות אישיות עם התלמידים ומחזיר להם את המבחנים) שדיברה עם הכיתה על 'סימולקרות'
Comments